מוסר השכל שלא נלמד היטב

לזוית של הפה
לקמט הדק שמתחת ללחי
לעמקים החשוכים שיוצר החיוך.

לתנועה הקלה של היד
להרמת גבה עקומה
לעווית קטנה של השפתיים.

לשם נמשכות עיניי מעצמן,
אני מאלץ אותן לסגת, לברוח,
אבל כוח המשיכה שלהם,
חורים שחורים של יופי,
מושך אותי אליהם בכוח.

מרוב משיחים לא רואים את ה...

יש לי חבר שחושב שהוא המשיח. לפני כמה שנים הוא תפס בזרועי ומשך אותי הצדה.
"שב", הוא אמר לי בקול מצווה, אבל לא חיכה שאענה ודחף אותי על ספסל אבן. הוא לא התכוון לשבת.
"שמע", הוא פקד שוב, "אני המשיח", הוא אמר לי בלי להסס, בלי להפנות את המבט, בלי לתת הקדמה.
"מה?", נדהמתי מהמכה. המילים שלו נשמעו לי כמו אוסף אקראי של הברות.
"אני המשיח", הוא אמר שוב, באותו טון.
"אוקיי. למה?"
"ככה".
"תשובה טובה".
שתקנו. המשיח עמד מולי ומצמץ בכוח בעיניו. "אתה לא רוצה לדעת איך אני יודע את זה?", הוא שאל בנימה שגרתית, הוא ידע שאני רוצה.
"לא יותר מדי", ניסיתי לשקר. תהיתי אם זה נחשב לחטא גדול יותר אם משקרים למשיח. המחשבה הזו גרמה לי להתרגשות.
"אתה כן. אני יודע את זה כי הבאר אמרה לי את זה".
"בסדר".
"אתה לא מסוקרן לגבי הבאר?"
"לא ממש". טנגו של שקרים.
"אתה כן. יש באר אחת שזורקים אליה פתקים עם שמות. אם השם שלך צף, אתה המשיח. אם הוא טובע, אתה לא".
"ועשית את זה?"
הוא לא נראה מעוצבן, כנראה שלהיות המשיח עשה אותו לרגוע יותר, "כבר אמרתי לך שכן". הוא מצמץ פעמיים.
"ומי אמר שהבאר צודקת?", הקשיתי.
"אלוהים"
"איך אתה יודע שזה מה שהוא קבע?"
"אני לא"
"אז מה נותן לבאר את הזכות?"
"כי זה מה שהיא, 'הבאר שקובעת אם אדם הוא המשיח'. אם זה לא היה מה שהיא, היא לא היתה קיימת, אתה לא חושב?".
"לא הבנתי"
"ברור שלא"
שתיקה שוב. עוד מצמוצים. פיהוק.
"אז מה עושים?", תהיתי בקול רם.
"מחכים", הוא קבע.
"למה?"
"שיהיה לי ממה להציל את העולם, זה מה שמשיח עושה לא?"
"כנראה".
הוא חשב מעט ואז הוסיף "אסור לך לדבר על זה עם אנשים".
"למה לא?"
"לא יודע. אסור זה אסור"
הסכמתי איתו, כשמשהו אסור אז הוא אסור. לא דיברתי על זה.

כאמור, חלפו מאז כמה שנים. רוב מה שעשיתי היה לקום בבקרים. יתר היום שלי היה רק תוצר של זה. קרו לי כמה דברים מוזרים בתקופה הזו – כמעט נדרסתי על ידי מכונית, רק כדי להינצל על ידי עובר אורח שבכלל לא הכיר אותי ואפילו לא נשאר כדי לשמוע דברי תמיהה, פרצו אלי לבית אבל לא גנבו כלום, מספר פעמים תפסתי במבטי קבוצת אנשים עומדת ובוהה בי ברחוב, ועוד כל מני דברים שכאלה אבל הדבר הכי מוזר בכל השנים האלה היה המשיח. הוא החל לתכנן את התוכנית האדירה שלו להציל את העולם. הוא לא שיתף אותי בפרטים אבל יצא מנקודת ההנחה שאני לוקח בה חלק, כי הרי מי לא ייקח חלק בתוכניתו של המשיח?
מדי פעם היה צץ בפתח דלתי ודורש דבר מה. לעיתים היו מופיעים על פניו זיפים, לעיתים זקן בגודל מלא. לעיתים היה נראה חולה, כמעט שברירי יחסית למשיח, ולעיתים היה זורח וקורן. כל פעם הוא היה נראה כמו אדם שונה. אבל תמיד היו לו בקשות, שרק הלכו ונעשו מוזרות יותר. בהתחלה הוא ביקש דברים פשוטים – מוצרי מזון, עזרה ראשונה, צלחות, סכו"ם, פטישים, מברגים, מסורים. לא הבנתי אם הוא בונה תיבה או מכין סעודה אחרונה. כך או כך, כשהוא הופיע יום אחד ודרש שאני אמות, הבנתי שהבקשות שלו מתחילות להיות מעט מוגזמות. וכך אמרתי לו.
"לא הם לא. מה הם חיים של בן אדם אחד לעומת העולם כולו?", הוא שאל בטון מתגרה, בעוד ידו האוחזת בסכין שהלוויתי לו יום קודם עודנה מונפת באוויר.
"לא כלום, אבל הבן אדם הזה הוא אני, אז אולי בעצם קצת יותר מלא כלום", השבתי. הוא לא הוריד את ידו.
"אבל אתה חייב למות"
"למה?"
"כי ככה הבאר אמרה". היו לו טיעונים טובים.
"מתי היא אמרה את זה?"
"כשזרקתי לתוכה את השם שלך"
"למה עשית את זה?"
"זה די ברור, לא?"
"לא".
"כדי לדעת אם אתה המשיח, כמובן"
"ומה קרה לשם שלי שהחלטת שאני צריך למות? הוא טבע?"
"לא, הוא עלה באש".
"אבל חשבתי שהבאר רק אומרת לך אם אתה המשיח או לא, לא? הפתקים לא אמורים רק לצוף או לטבוע? הרי קוראים לה 'הבאר שקובעת אם אדם הוא המשיח' ולא 'הבאר שקובעת אם אדם הוא המשיח, אדם רגיל או אדם שצריך למות'".
ידו היתה עדיין מונפת.
"במחשבה שנייה", הוספתי בסהרוריות לא אופיינית, "אני יכול להבין למה לא קראו לה ככה. זה לא יתפוס. ארוך מדי".
"אתה צודק", הנהן המשיח, "עכשיו אני יוכל להרוג אותך?".
הרהרתי בדבר. מצד אחד, הוא צדק, באמת הייתי צריך למות. הרי כולנו נמות בשלב מסוים, ועדיף למות בשביל ליצור את המשיח מאשר למות סתם, לא? בעצם אם אני אעשה את זה אני רק מבטיח לעצמי שינה הגונה. תחיית המתים וכל זה. מצד שני די אהבתי להיות חי. כלומר לא אהבתי אהבתי, חיבבתי. לא ממש חיבבתי, יותר התרגלתי. כן, אני חושב שזו המילה הראויה, הייתי רגיל לחיות, וקשה להפטר מהרגלים ישנים. ככל שחשבתי על זה יותר כך זה נראה לי כמו רעיון טוב יותר. תמיד אמרו לי שאני צריך לנסות דברים חדשים, להתנסות, לגלות, לחקור, לצאת קצת מהבית, ואיזו דרך טובה יותר יש לעשות את זה מאשר למות? הרי המוות הוא כנראה המקום הכי פחות מתויר בעולם, או לפחות המקום ממנו שבו הכי מעט תיירים.
"אני לא רוצה למות", פלטתי. הטנגו הפך לוואלס. אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש.
"אתה כן", הוא אמר והתקדם.
"אני לא". אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, פירואט, סיבוב, דפיקה.
"אתה כן", הוא התקרב.
"אני לא". עלייה הדרגתית בקצב. אחתשתייםשלוש אחתשתייםשלוש אחתשתייםשלוש.
"אתה כן", הוא נעמד מולי.
"אני לא", אחתשתייםשלוש, הרמה, כיפוף, סיבוב. כלי הקשה מצטרפים.
"אתה כן", ידו מונפת אל על, ברק של מתכת.
"אני כן". קרשנדו.
פאוזה ואז צליל של דם ניתז על רצפת פרקט, מלווה בקול נפילה של גופה חסרת חיים. מצילה אחרונה, קידה לקהל.
אבל אני לא מת. המשיח לעומת זאת, דווקא כן. אדם חדש לחלוטין נגלה לי לפתע במקום בו עמד המשיח, וגם לו היתה סכין ביד, רק ששלו היתה מוכתמת בדם. דם של משיח. הוא היה אדום. הדם, לא האדם.
"אתה בסדר?", הוא שאל בדאגה.
"כן", ניסיתי להתחיל ריקוד חדש.
הוא הנהן. התאכזבתי. האורות נכבו, מנקה זקן החל לטאטא את הבמה.
"מי אתה?", שאלתי.
"אה, אתה צודק, אני נמצא בבית שלך, זה טיפשי מצידי לשכוח דבר כזה, פשוט מיהרתי להציל אותך ושכחתי לגמרי מהיכרות. טיפש שכמוני. אני תמיד שוכח את הסדר הנכון של הדברים", הוא אמר והשתתק לתוך חיוך אווילי במקצת.
"ובכן?"
"אה, כמובן. קוראים לי משיח, ואני כאן כדי להציל אותך".
הפניתי את מבטי לעבר המשיח ששכב מת על הרצפה, "זה המשיח", אמרתי והצבעתי לעבר הגופה.
הוא הביט עלי עם אותו חיוך, "הוא לא ה-משיח, הוא סתם משיח. מיני-משיח".
שתקתי. "אתה לעומת זאת...", הוא ניסה לרמוז.
"אני לא המשיח".
"קוראים לך משיח"
"זה רק צירוף מקרים, גם לך קוראים משיח".
"נכון, אבל את השם שלי הבאר לא בחרה"
"גם את שלי לא, השם שלי נשרף"
הוא חייך חיוך של הבנה שהיה איכשהו רק מגעיל יותר מהחיוך הקודם שלו, "כל יתר השמות שהוכנסו לבאר טבעו או צפו. זה מה שנייר עושה בתוך מים. שמעת פעם על נייר שעולה באש במים?"
"אבל חשבתי שזה מה שהיא עושה, הבאר, לא? מי שהשם שלו צף הוא המשיח..."
"מי אמר לך את זה?"
"המשיח. סליחה, מיני-משיח".
"ברור שהוא אמר את זה. כמו כל יתר האנשים שהשם שלהם צף. הכרתי פעם מישהו שהשם שלו טבע והוא אמר שהוא המשיח ושכל מי שהשם שלו טובע הוא המשיח. כולם משיחים", הוא סרק אותי בעיניו, "אבל אתה, אתה באמת ה-משיח".
בלעתי את רוקי.
"תבין", הוא הוסיף, "הנשמה שלך, היא לא רק בגוף שלך, היא בכל מקום".
"מה זה אומר?"
"כשאתה מת, הנשמה שלך מתגלגלת הלאה"
"אה, כמו בודהיזם?"
"לא. אתה צריך להבין את זה. ביקום, אין דבר כזה זמן. זמן זו פונקציה שבני אדם המציאו, מימד שמסביר תנועה ואנרגיות שאנחנו לא מסוגלים לתפוס בצורה אחרת. זמן זו אשליה. כשאתה מת, אתה משוחרר מהאשליה הזו כי אתה נמצא באינסוף. אז הנשמה שלך יכולה להתגלגל לכל מקום, וזה מה שהיא עושה, עשתה, תעשה. כל אדם שחי בעולם הזה הוא אתה, הנשמה שלך".
"אבל אם כולם אני, אז למה רק אני המשיח?"
"אתה לא. הרגע אמרתי לך, כולם משיחים"
"אבל רק השם שלי נשרף"
החיוך שלו התחלף לחיוך של דאגה אבהית, והיה מבחיל שבעתיים, "אתה באמת מאמין לבאר? היא אפילו לא יכולה לדבר".
מצמצתי. "לא הבנתי".
"ברור. תראה, הבאר הזו היא כמו הזמן. היא אשליה. היא נותנת לאנשים את היכולת לחלום. אם כולנו תקועים בעולם הזה, אז לפחות שיהיה משהו שיעסיק אותנו, אתה לא חושב? היא לא נועדה לגלות מי המשיח באמת, היא נועדה רק להסיט את דעתם של אלו שקל להסיט את דעתם. כמו כל דבר בעצם. למה את חושב שהטלוויזיה קיימת? או מוזיקה? או ספרים? או שדות תעופה? או סקס? או מלחמות? זה הכל כדי שנחשוב שיש עולם סביבנו. שנחשוב שיש לנו זכות בחירה. שנזכה לחיות ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות, רק כדי שהעולם יסתובב ויגיע לנקודה הזו בזמן, שאתה עומד פה מולי".
"לא הבנתי".
"תראה, כולנו אתה. אתה הנשמה הטהורה ביותר. ככה נולדת, זה מה שנועד להיות. לפעמים כשאתה ישן אתה חולם חלומות של אנשים אחרים, אני צודק?".
הוא צדק.
"לא", זרקור אחד נדלק והאיר אותי באור עמום של תקווה.
הוא הביט בי בחוסר אמונה ברור וציני ודוחה, רציתי להקיא.
"כן", אמרתי רק כדי לגרום לו להפסיק להביט עלי ככה.
"יפה מאוד. זה מוכיח את זה. קרו לך דברים מוזרים לאחרונה?"
"אתה מתכוון, מלבד אלו הברורים מאליו?" אמרתי והצבעתי לעבר הגופה שנחה ליד רגלי, שבינתיים שחתה לה בבריכה לא קטנה של דם.
"כמובן שלא"
"אז זה. וגם פעם מישהו הציל אותי מתאונת דרכים, וגם פרצו לי לבית ולא לקחו כלום, וגם כל מני אנשים מסתכלים עלי לפעמים", שפכתי.
"כן, זה דרכו של העולם להביא אותנו לרגע הזה".
"מה יש ברגע הזה, מה כל כך מיוחד בו? אם אין זמן, אם כל פעם שאני מת אני נולד מחדש, כל פעם בגוף אחר בזמן אחר, אם הנשמה שלי נמצאת בכל מקום, למה עכשיו כל כך חשוב לעזאזל? מה חייב לקרות עכשיו, לי וכאן ולא לכל אדם אחר שאני חולק איתו את הנשמה שלי ובכל מקום אחר בעולם ובכל זמן אחר?".
החיוך המבחיל התרחב, "שרק עכשיו אתה נמצא כאן, וכמו שאמרתי אתה, ולא אף אחד אחר, הוא הצורה הכי טהורה של הנשמה. חשבתי שזה ברור".
"ומה אני אמור לעשות עכשיו?"
"למות"
מצמצתי שוב. בחיי, אני ממצמץ הרבה לאחרונה.
"למה למות?"
"כי רק אם תמות הנשמה תהיה חופשיה לנוע לגוף אחר, וכל גוף שהיא תנוע אליו יהיה גוף נוסף שיוכל להיות המשיח שיציל את העולם. אבל בגלל שאתה הצורה הכי טהורה של הנשמה, אז ייתכן מאוד שהגלגול הבא יהיה הדבר האמיתי. כך שבעצם בעצם מותך אתה מציל את העולם. כמו שאמרתי, משיח".
"אבל אם בעצם מותי אני מציל את העולם, האם זה לא אומר שלא צריך משיח יותר כי העולם כבר ניצל?", בחנתי את שיקול דעתו.
"עוד לא הבנת? זה לא משנה, זו אותה נשמה. אתה המשיח כך או כך".
"אז למה לא הנחת פשוט למיני-משיח להרוג אותי?"
עכשיו היה זה תורו למצמץ "מה זאת אומרת? למה שאעשה את זה? הוא לא המשיח..."
"ואתה כן?"
"כן"
"אז מה תעשה אחרי שאני אמות? תציל את העולם?"
"לא, אני אתאבד".
"אם כך, כולנו משיחים, אבל אני המשיח. כולם מצילים את העולם בכך שהם חיים, אבל אני מציל את העולם בכך שאני מת, ואתה מציל את העולם בכך שאתה הורג אותי. כל אחד עושה את תפקידו, אנשים מתים בין כה וכה, חלקם מהר יותר וחלקם לאט יותר, הנשמה ממשיכה לנוע באינסוף, והעולם שורד. זו התוכנית שלך?"
"בדיוק, מסתבר שבכל זאת הבנת משהו".
"הבנתי הכל מההתחלה. רק בחנתי אותך".
הוא מחה דמעה, והרים רגל במחווה של כוונה. הנחתי לו להתקרב אלי ולהניח את הלהב על צווארי. הוא לחץ בעדינות תחילה, כך שטיפות קטנות ניגרו באיטיות לאורכו, ולאט לאט הגביר את הלחץ, כך שהטפטוף הפך לזרזיף, והזרזיף הפך לזרם, והזרם הפך לגעש. נרדמתי.
קץ הזמנים לעולם לא הגיע כדי להעיר אותי.

וזה הסיפור על החבר שלי שחושב שהוא המשיח, למרות שהוא לא, למרות שהוא כן.

מקום אחר

הייתי היום, למשך מספר שעות, ביקום מקביל. למעט זמן הייתי אדם אחר, שונה לחלוטין. למספר רגעים ראיתי דרך העיניים של האדם שיכולתי להיות אילו רק היתה המציאות מעט שונה, תוצאה של מספר בחירות בודדות ששינו את הכל. 

אי שם בשנות השבעים, גבר צעיר עומד להתחתן. אותו גבר חי עם הוריו בגבעתיים, ומתכנן את חייו העתידיים. יום אחד בא סבו לבקר, ולברך אותו על נישואיו הקרבים.

"שמע", הוא אומר, ומניח כף יד במחווה אבהית על שכמו של הגבר הצעיר, "יש לי חלקת אדמה לא קטנה ליד בנימינה, מקום יפה, באמת. אני מניח שאתה צריך מקום לבית, למשפחה. קח אותה. היא קרובה לתחנת הרכבת אז תוכל לנסוע לתל אביב מתי שתרצה, ואפילו לא תצטרך לוותר על העבודה שלך".

"אני אחשוב על זה", עונה לו הגבר הצעיר. הוא הכיר את חלקת האדמה היטב, שכן זה היה המקום בו גדלה אימו. בנימינה היתה ישוב קטן, רק כביש אחד, צר ומתפתל, הוביל אליה, ורק אוטובוס אחד עצר בשטחה. הגבר הצעיר בדיוק החל ללמוד באוניברסיטה והשיג עבודה. הוא חשש. לא לקח לו הרבה זמן להשיב תשובה שלילית לסבו, שבמהרה מכר את האדמה. הגבר הצעיר עבר עם אשתו לדירה בגבעתיים, סמוך למקום בו גדל עם הוריו. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה ומצא עבודה בחברת הייטק. נולדו לו שני ילדים. הילדים גדלו שם, בעיר. תחת ערפיח עירוני, בין בניינים אפורים ועירוניים, בדירה ריבועית קטנה, עם גינה קטנה ושכנים צעקניים. לא היו להם חיים רעים. כלל לא. הם פשוט היו חיים אורבניים, בורגניים לכל דבר.

זהו הרקע של ילדותי.

מעולם לא ידעתי שטחים פתוחים, מעולם לא חייתי בין שדות, מעולם לא נסעתי על טרקטור, מעולם לא הלכתי בשבילים דקים בין פרדסים שמכסים את כל האופק, מעולם לא רכבתי על סוס, מעולם לא יצאתי עם חברי לעשות מדורה בחוץ. אלו לא היו החיים שלי. אלו היו החיים של ילד אחר. ילד שגדל במקום כזה, מקום שיש בו דברים כאלה. לא בעיר. בחיים שלי היו המון מכוניות, המון פארקים, המון משחקי כדורגל על מגרשי אספלט. טבע ראיתי רק בטיולים.

גדלתי ונהייתי אדם בוגר, בעל דעות משלי. אין לי כל ערך פטריוטי. אני לא חש זיקה לאדמה באופן מיוחד. מעולם לא הרגשתי "ישראלי". אני לא רואה צורך במדינות וגבולות. החלום שלי הוא לנסוע רחוק, ועדיף להשאר שם. מאז ומתמיד הרגשתי מנותק מכל ההווייה הזו, שמכונה ישראליות.

והיום, הייתי אדם שונה לפתע.

נסענו בג'יפ בדרך משובשת בין עצי רימונים. הג'יפ קפץ ורטן, ונתזים של מים קפצו על החלונות בשעה שחצינו נחלים הלוך ושוב. עצי הרימונים התחלפו בעצי תפוח, ואז בעצי שסק, ואז בגפנים, ואז חזרה לרימונים. את הדרך עטפו שיחי זעתר, ומדי פעם הזדקר לו פרח גבוה וקוצני מבין השיחים. השמש החלה לשקוע והטילה קרני אור מפוארות על הגבעות מכוסות השדות, כך שהכל נראה מרוחק כמו ציור. קבוצת ציפורים המריאה, וכנפיהם נצצו באור השמש. שיר של אריק איינשטיין התנגן ברקע.

דמיינתי אדם רוכב על סוס, כובע עור רחב שוליים לראשו, רוכב בשלווה על הדרך הזו. מאט ליד עצי הפרי ומעריך בידו את יופיים וטיבם. קוטף אחד או שניים ושומר אותם בחיקו. לבסוף הוא עוצר בצד הדרך, קושר את סוסו לעץ, ומוציא מתיקו פינג'אן קטן. הוא מרתיח מים ומכניס כף גדושה של קפה למים וממתין שיתבשל. צרצרים מנתרים סביבו, והרוח הנעימה גורמת לו להוריד את כובעו ולמחות את מצחו. הוא קוטף ענף של אניס ולועס אותו עד שריח עז של קפה עומד באוויר.

חלום אחר שהזיתי כלל שני נאהבים צעירים וסמוקי לחיים חומקים בין העצים, יד ביד, ונשכבים על האדמה בין העצים, מחויכים בינם לבין עצמם, מותירים ללילה לקבוע את גורלם.

פתאום הייתי בעולם אחר. בעולם הזה הייתי ישראלי. בעולם הזה הרגשתי את הקשר לאדמה. רציתי להיות שם, על הסוס או מתחת לעצים. רציתי להיות רק פה, בישראל. רציתי רק להקשיב לאריק איינשטיין שר על החבר'ה על הדשא, רציתי רק לבשל קפה בפינג'אן, אפילו שאני בכלל לא שותה קפה. רציתי רק להקים את הבית שלי שם, בין הפרדסים, בשטח הענק הזה ולגדל שם את הילדים שלי. להניח להם להתרוצץ על החצץ וגם ליפול, ולשחק בתופסת ולהעלם בין העצים ולהתפס גונבים שסקים מהגינה של השכן, וגם לרבוץ על האדמה ולבהות בשמיים. למשך כמה רגעים רציתי להיות האדם הזה. הישראלי האמיתי.

בעולם אחר, בו אבי אמר "כן" אחד יותר מכפי שאמר במציאות, אולי אני כזה. אולי בעולם ההוא אני אוהב את אריק איינשטיין ויודע לרכוב על סוסים. אולי בעולם ההוא אני נשאר בארץ כל חיי, ומאושר מכך. אולי בעולם ההוא עברית היא השפה האהובה עלי ואני נוהג לאמר את אחד מהמשפטים האלה שאוהבים להגיד כאן בארץ, "אין כמו בארץ, תאמין לי, אפשר להשיג כאן הכל ויותר טוב ממה שתמצא בכל מקום אחר בעולם" או "בשביל מה אתה צריך לנסוע לחו"ל?! טוסקנה זה כלום לעומת עמק יזרעאל", ואולי אני אפילו באמת מאמין בזה. בעולם ההוא אני חומק עם נערה מתחת לעצים ושר לה שירים של  אהוד מנור. בעולם ההוא יש הבדל בין ישראל וירדן ופלסטין ואיטליה וצרפת ויפן וברזיל, ובין ישראלי לאדם מכל מקום אחר בעולם. כנראה שבעולם ההוא אני מאושר ונושם אוויר נקי בהרבה.

מספר שעות מאוחר יותר אני נוסע במכונית בלב גוש דן. בחזרה באיזור המוכר. בניינים בכל עבר.

"תגיד", אני שואל את אבי שנמצא ליד ההגה, "איפה עושים בימינו מדורות בל"ג בעומר?". הוא עוצר וחושב.

"בשום מקום. אין איפה. אפילו בים אסור להדליק מדורה. פעם, כשהיינו צעירים, היינו עושים את זה בגינה ליד הבית אבל היום העירייה לא מאשרת. אולי עושים מדורה באינטרנט בימינו", הוא מנסה להתבדח.

לרגע המוח שלי קופץ שוב לשטחים הפתוחים של בנימינה-פרדס חנה-כרכור. לרגע אני נזכר בכל אותם חזיונות שראיתי אז, ואני מרגיש תחושה של החמצה. רק לרגע. כי אז אני נזכר מי אני באמת. ואני נזכר שבאמת אין הבדל בין ישראל לבין יתר העולם ושהאדמה היא אותה אדמה. אני נזכר כי כל העולם יפה באותה מידה, ובכל העולם יש שטחים פתוחים, בכל העולם ציפורים ממריאות לעבר שמיים זהובים, ובכל העולם פרדסים מכסים את האופק. ושוב אני לא ישראלי, ושוב אני רק אדם. ושוב אני מדלג במהירות במדרגות ומגיע במהרה לחדר שלי, פותח את המחשב ומתחיל לכתוב. כי אין לי מקום אחר לברוח אליו. כל העולמות האלה, שנדמה לי שקיימים איפשהו, אך אני נתקל בהם רק בספרים או בסרטים, לא יכולים להתקיים בשום מקום מלבד בכתביי. הבנתי כבר את הקטע. אני ישראלי בדרכי שלי.

 עם אריק איינשטיין אני דווקא בסדר.

מה שפרפר אחד יכל לעולל

You'll never change what's been and gone, just stop crying your heart out.

two strangers meet in a crowded street. They turn around, surprised to find a familiar face within the many nameless souls, and desperately try to grasp a memory, which promptly flees and becomes oblivion. They carry on, never looking back again, unaware of the life they could have had if only they had stopped and said somehting. They disappear in the crowd and remain strangers forevermore.

Fade to black.

Credits roll.

And that is how things go in real life, you know. There aren't no flashbacks, there aren't any last minute saves, there isn't a save-the-day button. The credits doesn't roll, there is no director, no actors (in the order of appearance). In the end, we might just walk pass our entire lives and not even notice. Our biggest chance might just lay there, waiting, and we might just miss it, and leave it be. there is no turning back, no pause, no rewind. There's just life.

Well. I don'w know. It's like sometimes life truely gives you lemons, only it doesn't teach you what lemonade is, so you're stuck with this bunch of useless, sour, lemons. But if only you had stumbled upon the right recipe you could have become a lemonade tycoon. You see, it's like that. Whenever you throw away a lemon, you're wasting another opportunity. Sometime soon, you're gonna end up with no lemons, but you'll never know what you missed, now, wouldn't you.

And the scariest thing is that you won't even give it a second thought, nor will the person with whom you came across. You'll just keep on going, soundtrack of your life playing in the background, doing whatever it is you were doing before, as if nothing of value just happend. Because it's like that. There is no value in random acquaintances. Relationships are only what you make of them, life is only what you make of it, you are only what you make of yourself, and you can never be more than you are. So the greatest thing in your life might just walk right past you, perhaps nod at you, and if you're lucky maybe even smile, but on most days it will do nothing, and so will you, and you will lose it. but it won't be sad, because, to be honest, you never had it in the first place, which, on second thought, only makes it sadder.

Its not just about people. People are only the embodiment of possibilities. It's about not seeing all the doors that are right there in front of you. And  it's not all about being compaitble. People aren't computers. It's about changes. It's about what makes your life a different thing, for better or worse. It's about how I might have been a totally different person if only I had met a different set of people, and how I might become a whole different person in the future depending on my choices today. And to be honest, I don't know what kind of person I'd like to be, not today and not in the future, which is weird because it means I'm choosing my path before I chose my destiny. And it is also about people, specifically about meeting the right ones, knowing how to hang on to those you need and let go of those you don't. But hey, nobody can make all the right choices, can they? Sometimes you gotta be wrong and learn from mistakes, right?

ברכות למתחילים

הכל מתחיל ב-2005.

כיתה ט', תקופה חדשה, הזדמנות ליצור את עצמי מחדש. וכך היה. ההתחלה של הכל. מילים לא חסרו לי אף פעם, אך מעולם לא עשיתי איתם דבר. אבל אז הגיעה כיתה ט', ושינתה בי משהו. הרצון לכתוב נולד. אז התחלתי לכתוב, מרווה את הצמא לכתיבה מחד ומאכיל את הרעב ליצירתיות ולהגשמה מאידך. אני מודה, הייתי גרוע, כמו כולם. אבל דברים משתנים, אנשים משתנים, סיפורים משתנים, וכך גם מילותיי.
לאורך השנים השתניתי. גדלתי להיות אדם שונה. כל כך אחר ממה שגודלתי וחונכתי להיות. אך הכתיבה עודנה שם, במעמקי מוחי, מחכה להתפרץ ברגעי מוזה נדירים בזמן שאני מאזין למוזיקה או קורא ספר, או מביט מעבר לחלון או נרטב בגשם. ואני לא מתנגד, איך אני יכול?
וכמו כל אדם שמכנה את עצמו "כותב", גם לי יש חלומות רבים. רבים מספור וקשים מנשוא. חלומות שאני יודע שלא אגשים וחלומות שאני יודע שאני יכול להגשים אך לא פועל כדי לעשות זאת. אבל מאסתי בכך. מאסתי בלשבת בבית ולחכות שהגשמה תנחת על ראשי. מאסתי בלחכות לגורל. אני מתכוון להזיז, לשנות, לכתוב, ליצור. המטרה - ספר. כן כן, הגענו סופסוף לשורש הדברים. מטרת הבלוג הזה היא זו, ולא אחרת. אני מחפש דרכים להפרות את מחשבתי, וזו לדעתי הדרך הנכונה. גם אם לא אקבל ולו תגובה אחת וגם אם יעלם הבלוג הזה בים הבלוגים שמציפים את הרשת, גם אם אכתוב רק פעם בחודש וגם אם לא יראה זאת איש, אדע שעשיתי משהו כדי להתקדם.

וכאן אנו מתחילים שוב.

ומכיוון שזהו פוסט ראשון, וככזה הוא די עלוב ולא מספק, אני אחתום בשיר ישן:

בשק גדול
דחפתי כמה מילים,
כמה פסיקים ונקודות,
כמה רעיונות,
כמה סימני שאלה,
וזרקתי אותו לנהר.

אבל הנהר
כדרכו
הגיע לים
והגלים
כדרכם
החזירו לי את המילים.

וכל כך רציתי
להיפטר מהן,
לתת להן להעלם,
לטבוע,
אך כשהן חזרו
ידעתי -

הן לנצח יהיו
המילים שלי.



בתקווה כי יהיו אלו מילותי הראשונות במסע, ולא האחרונות.

Peace Out,
ליאור