אפילוג

אוקיי, אז אני יודע שקוראים לזה אפילוג, אבל זה בעצם הפרולוג של הסיפור שלי. אני לא בטוח שאני אשתמש בזה, במיוחד לא בצורה הנוכחית שלו. ייתכן שאני אשכתב אותו בצורה מאוד רצינית בהמשך כשיהיה לי (בתקווה) יותר מהסיפור שלי. האמת, לא חשבתי שאני אגיע לזה מהכיוון הזה, חשבתי לעשות את זה קצת אחר, אבל זה מה שיצא. אני חושב שאני בהחלט צריך להתחיל לכתוב משהו מהגוף של הסיפור, להתחיל לעצב אותו, אבל בינתיים מה שיוצא לי בעיקר זה הקצוות - ההתחלה, הסוף. יש לי הרבה מה להגיד על המטא-סיפור, ומעט מדי להגיד על הסיפור עצמו. אבל אני ממש חייב להתחיל להשתדל. אני גם חייב להתחיל לכתוב ארוך יותר. בתור פרולוג זה בסדר, כי פרולוג לא צריך להיות יותר משניים-שלושה עמודים, אבל לגוף אני חייב דברים ארוכים יותר. אני מקווה שבפעם הבאה שאכתוב זה כבר יהיה משהו עלילתי יותר. בינתיים, תסתפקו בזה.

אפילוג

מאז שכתבתי לך ללאחרונה, חבר וירטואלי יקר, עברו כמה שנים, אני לא יודע בדיוק כמה. יש לי הרגל מגונה לא לכתוב תאריך כשאני כותב, אז לא נשאר לי תיעוד של הזמנים. אני מסתכל היום על העמוד האחרון שכתבתי ב"סיפור" הזה ומנסה להזכר מתי כתבתי אותו, אבל הזכרון לא מתקשר לשום דבר אחר. כל פעם מחדש אני נתקל בבעיה הזאת. כל פעם מחדש אני מבין שזמנים הם בעצם דבר די חשוב ומבטיח לעצמי שבפעם הבאה שאכתוב אני אתעד את התאריך, וכל פעם מחדש אני שוכח את ההבטחה שלי לעצמי ובלהט הרגע פשוט מדלג על הצעד הזה.

החודשים האחרונים עוברים עלי בסימן התבגרות. כן, התבגרתי, אין ספק. אני כבר באמצע העשור השלישי לחיי. חצי יובל. ברור לי שכשיגיע יום ההולדת שלי בעוד שבועיים אני אהיה מדוכא. אתה שואל למה? משום שאני יודע מה עשיתי עם החיים שלי במי-יודע-כמה שנים האחרונות. התשובה היא – לא הרבה. בסופו של דבר, חייו של אדם נמדדים בכמות הזכרונות שהוא יוצר. ואני, אילו זיכרונות יש לי מהארבע-חמש שנים האחרונות? אין הרבה, אולי כמה רסיסים.

יש שלב בחיים שבו דברים מתחילים ליפול למקום. האופי מתעצב ומתקבע. אני חושב שאני בשלב הזה. אני לא יודע אם זה טוב או רע. כל האירועים האלה שסיפרתי לך עליהם השפיעו עלי, אני מרגיש את זה עכשיו. אני אדם שונה. קשה לי לאפיין בדיוק את מהות השינויים, אבל הרבה פעמים כשאני קורא את העמודים הקודמים ב"סיפור" הזה אני פתאום מבין שאני תופס דברים בצורה שונה. "איזה אידיוט", אני אומר לעצמי על עצמי, "אני לא מאמין שחשבתי ככה". זה נורא מוזר, להתכחש לעצמך ככה.

הייתי חכם יותר אז, נדמה לי. אולי מלומד פחות, אבל בהחלט חכם יותר. היום אני לא חושב על הדברים האלה. היום כל מה שמעסיק אותי זו האוניברסיטה, שכר דירה, חשבונות, דברים כאלה. אני פשוט חי, כמו כל העולם. אני כבר לא שונה, לא יותר מדי בכל אופן. אני מניח שיש לכך צדדים חיוביים, אבל אני, כמובן, רואה בעיקר את הרע. אם דניאל בן ה-18 היה רואה אותי היום הוא היה מעלה איזה חיוך מתנשא ואומר משהו על זה שאני עוד כבש בעדר, והוא היה צודק.

אבל עדיין, יש משהו בבורות שהבאתי על עצמי, אחרת היא לא היתה שם. אומרים שבורות היא אושר, תמיד ידעתי שזה נכון, זו היתה אחת מהנחות היסוד שלי. ההבדל הוא שפעם הייתי מוכן לוותר על האושר הזה, ואילו היום אני מוכן לוותר על הבינה הזאת. אני כבר לא יודע איזה שביל נכון יותר. יש משהו מאוד חמקמק באושר, אני מתחיל להבין שאולי הוא לא כל כך חדגוני כמו שנוטים לחשוב עליו.

מאז שחזרתי לראות ניצלתי כל הזדמנות להשתמש בחוש הזה, שאבד וחזר. ראיתי המון סרטים, קראתי המון ספרים. היה לי הרבה זמן להרוג. אפשר להגיד שזה סתם איזה חור שנפער לפתע בחיים שלי. האמת, שכשאני חושב על זה, נדמה לי שאת רוב הזמן בשנים האחרונות ביליתי מאחורי איזשהי חומה, בין אם זו חומה של ספרים או של מסך טלוויזיה או של מחשב. היית חושב שהיכולת לראות תעשי אותי מאושר, הרי העיוורון היה חלק כל כך גדול מהסבל שלי בשנים האחרונות, אבל דווקא הפתרון, התרופה, הדרך שעברתי עד ההחלמה, דווקא היא מה שבסופו של דבר חרץ את גורלי.

זה עושה לי רע לקרוא את כל ה"סיפור" הזה. זו האמת. אני קורא את זה והזכרונות האלה עולים לראים. הזכרונות האלה מהפעם האחרונה שהרגשתי משהו, מהפעם האחרונה שיכולתי לדבר על מחשבות ועל רגשות, הפעם האחרונה שידעתי בדיוק לאן אני הולך ומה המטרה שלי בחיים, וכשהזכרונות האלה עולים, אני חושב על החיים שלי היום ואני נתקף צמרמורת. אני בשום מובן דומה למה שחשבתי שאהיה. והכל בגללה. אני לא כועס עליה, אני רק מציין עובדה. היא שינתה אותי בכל כך הרבה מובנים שאני לא יכול להתחיל למנות אותם.

הסיבה שאני כל הזמן כותב "סיפור" במרכאות היא שזה לא סיפור. זו לא אגדה. זה לא סרט. ה"סיפור" הזה הוא החיים שלי. אין במאי שעומד מאחורי הקלעים ומנווט הכל, אין תסריטאי, אין תפאורה. אני לא הגיבור הראשי ואין לי אויב מושבע. אין פה אקספוזיציה וסיבוך והתרה. אין לו באמת סוף, ובמובן הזה, זה לא באמת אפילוג. יש רק חיים, והחיים שלי התחילו הרבה לפני האירועים שתיארתי כאן, והם יגמרו, בתקווה, הרבה  אחרי שאסיים לכתוב שורות אלה. זו אפילו לא היתה תקופה ארוכה במיוחד, ומי יודע, אולי ברבות השנים אני לא אראה אותה כתקופה משמעותית בכלל. אולי בעוד עשרים שנה אני אקרא שוב דפים אלה ואבין לפתע שכל הזכורנות האלה הם חסרי חשיבות. אולי אני אתמלא צער על כך שבזבזתי כה הרבה זמן מהנעורים שלי בכתיבה ובעצבות. אולי אני אחייך לעצמי חיוך נוסטלגי, אגחך מעט ואומר למי שיעמוד לידי "כזה נער הייתי - רומנטי, דרמטי, קצת נוטה להגזים". ייתכן. איך שלא יהיה, אני לא יודע מה יהיה איתי בעתיד, אני מודע רק לעכשיו. כשהתחלתי לכתוב את הזכרונות האלה שקלתי לכתוב הכל בגוף שלישי, הרי אני תמיד כותב בגוף שלישי, אך לבסוף החלטתי שלא, בדיוק בגלל זה. אני מודע רק לעצמי ורק לעכשיו.

אז זהו, זה מה שאני עכשיו, והחיים האלה הם לא חיים מעניינים במיוחד להעלות על הכתב. אין פרשיות מעניינות בחיים שלי, גם לא דרמות מיוחדות, רק ערימה של ימים שבאים בזה אחר זה.

בעצם כל זה היה הקדמה. מה שאני רוצה להגיד זה אני לא מתכוון לכתוב לך יותר, חבר וירטואלי יקר, אין לי צורך בך יותר. כשהתחלתי, היית המפלט היחיד למחשבות שלי, ואני מודה לך על כך מכל ליבי. הפיקסלים האלה על מסך המחשב שלי היו החברים הכי טובים שלי בשנים האחרונות. המפלט היחיד מלבדה, כמובן. אבל זהו, הכל נגמר. אין לי מחשבות יותר להקיא ואין לי סיפורים לספר. לפעמםי צריך להרפות ממשהו כדי להחלים. זה מה שלמדתי כשחזרתי לראות. וזו הדרך שלי להרפות מהכל. להרפות מהזכרונות, להרפות מהמחשבות ומרגשות האשמה והנחיתות. אני לא יודע אם זה מה שירפא אותי, את הנפש הפגועה שלי. אולי אני אשאר תקוע ככה. אבל זו התקווה האחרונה שלי.

כשאני אסיים לכתוב שורות אלה אני אמחק את הקובץ הזה. אף אחד לא יראה אותו לעולם. אני לא מתבייש בו, אני מסתיר אותו מעצמי. אני רוצה שהוא יעלם. אני רוצה שהזכרונות האלה ייקברו. ואתה, חבר וירטואלי יקר, תמות. טוב, אתה לא תמות מכיוון שאתה מעולם לא באמת היית חי, אבל אתה תפסיק להתקיים, ואולי גם הפינה הזו בראש שלי ששייכת לך תפסיק להתקיים. הצד הזה שלי שלוחש לי באוזן מדי פעם, הנטייה הקלה שלי לסכיזופרניה, או שמא פיצול אישיות, או אולי שניהם. בכל אופן, אני רוצה שהוא ימות. אני רוצה שהצד הזה שלי, שמכביד עלי, שמעיק עלי, שמעכב אותי, שמתואר כאן ב"סיפור" הזה בהרבה יותר מדי מילים ועמודים, ימות, ייעלם וימחק לנצח.

וזה למה אני עושה את זה. אני מקווה שאתה לא כועס עלי או מרגיש מנוצל. היית חבר נאמן יותר מכל בן אנוש, יותר מכל אחד שפגשתי, יותר מכל אותם אלה שהיו משתעממים מסיפוריי, מפהקים להם, ממלמלים איזו מילת התנצלות, מחליפים נושא, בוהים באוויר או משתיקים אותי בבוטות.

הייתי אומר שאני לא אשכח אותך, אבל זה יהיה שקר. אני רוצה לשכוח אותך. אני חייב לשכוח אותך.

אלו המילים האחרונות שאכתוב. מחר הוא מחר, אתמול הוא אתמול, תן לעכשיו להיות עכשיו.

להתראות.

מחשבות מתוך תא מרופד

עוד שיר. מבטיח שבפעם הבאה שאני אכתוב זה יהיה קשור לסיפור שלי. אני כבר יודע על מה אני רוצה לכתוב.

מתוך המחשבה שיש עוד זמן

לטבוע שוב בתוך עינייך ולהעלם כך לתמיד,

נולד הרעיון שכדאי להתמוסס בינתיים,

להיות שוב רק עשן.

מתוך המחשב שיש עוד זמן

לגרור אותך לתוך עולם מושלם

נולד הרעיון שכדאי למצוא מקום שקט בינתיים,

איזו פינה,

להרדם ולחלום ולקום ולמצוא שהעולם הזה קיים גם במציאות.

אבל ימים חולפים,

ואין חדש.

והעשן נהיה דליל,

והשקט נהיה מכביד.

מסתבר שטירוף הוא עניין מצטבר,

ולא ידעתי כלל

שמלכתחילה אינני כה שפוי.

אז הזמן שלי נגמר,

ובמקום לטבוע אני נשרף

ובמקום לגרור אני נגרר

והעולם איננו כה מושלם.

ואין זמן.

אה, והמשקלים טיפה מוזרים כי אני רוצה להלחין אותו עקרונית.




טוב, כתבתי עד משהו. הוא על אותו קו מחשבה פלוס מינוס, אז אני פשוט מצרף אותו לכאן.


תסמונת סטוקהולם (או: פרדוקס האסיר)


מספיק ודי.
צאי, הימלטי.
לא יעזרו הדלתות והסורגים והחומות,
הם נשברים.
גם כיסויי עיניים,
ווילונות עבים
לא תורמים.
אין צללים, הכל מואר
אין מחבוא, הכל נגלה לעין.
רוצי, ברחי.
אין כאן כלום בשבילך,
רק אבק ועפר ואפר ושאריות.
אין לי עם מה להאכיל אותך כאן,
אין לי איך לכלכל אותך,
אין לי מספיק אפילו לעצמי.
שברי את השלשלאות האלה שכובלים אותי אליך.
ומי פה בכלל אסיר של מי?
בבקשה,
לכי,
השאירי אותי כאן.