צעד קטן

סופסוף אני עושה צעד אמיתי. זה הדבר הראשון שאני כותב שאשכרה קשור לרעיון שלי. אני מאוד מעוניין בתגובות אם יש בכלל מישהו שקורא את זה. נדמה לי שזה יהיה הפרק הראשון, או אולי חלק ממנו. נדמה לי שאני עדיין לא כותב מספיק. אולי אני עוד אחזור לזה ואעשה איזה שכתוב. בכל אופן זה מה שיש לי כרגע. לקח לי שעתיים לכתוב את זה, אז שלא תחשבו שאני לא משקיע.


דניאל

לא תמיד הייתי עיוור.

אני זוכר איך נראים פרחים. אני זוכר איך נראה הים. אני זוכר איך נראות קרני שמש כשהן פוגעות באגרטל הזכוכית שאמא שמה על השולחן במטבח ונשברות לקשת עדינה על השטיח בסלון. זה בטח נראה מוזר למי שמכיר אותי היום, אחרי הכל העיוורון שלי הוא הדבר הראשון ששמים לב אליו. אני חושב שזו תכונה כזאת של אנשים – הם שמים לב לפגמים ולמחלות במבט ראשון, כמעט כאילו הם מחפשים אותם. אני שומע את זה בקול שלהם, הם נזהרים, משתדלים שלא לציין על דברים שהם יפים, או נמנעים מלתאר משהו. לפעמים אני רוצה לצעוק עליהם, להגיד להם שאני יודע על מה הם מדברים. אני יודע מה זה הצבע אדום, ואני יודע כמה גדולים הם פילים ואני אפילו יודע שלאיש הירוק ברמזור יש כובע קטן. אבל אני לא עושה את זה. מה הטעם?

איך שלא יהיה, העבר הוא העבר. היום אני עיוור. ממש עיוור. לא רואה כלום. אומרים על אנשים עיוורים שהחושים האחרים שלהם מתחדדים. אני לא בטוח שזה נכון. זה לא שהחושים נעשים טובים יותר פתאום. אין לי כוחות על. זה פשוט שבמובן מסוים האפשרות לראות משהו מעוורת אותנו. בעצם אפשר להגיד שאנחנו עצלנים. כשאנחנו רואים משהו המוח שלנו כאילו אומר "בסדר, זה מספיק לי, אני לא צריך יותר מידע מזה", וכל יתר המידע שנאסף נזרק לפח. כשמתעוורים פתאום המוח צריך את כל המידע הזה והנה, פתאום לכל העולם יש ריח וטעם ומרקם. אומרים גם שאנשים עיוורים יכולים "לראות" את העולם. זה כבר בולשיט שנועד לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אני לא רואה כלום. להריח, לטעום, לשמוע, זה כן. לראות? לא קרוב אפילו.

האמת שאני לא עיוור זמן רב. נדמה לי שעברו שלוש שנים מאז התאונה. זמן נהיה מאוד גמיש כשאין אפשרות לראות לוח שנה. אולי אני עוד אספר לך על התאונה מתישהו. כרגע לא בא לי לדבר על זה.

הזכרון העיוור הראשון שלי היה בביה"ח. זה היה כמה ימים אחרי התאונה. אני לא יודע בדיוק כמה ימים, הייתי מחוסר הכרה. שכבתי במיטה רחבה, יותר מהמיטה שלי בבית, וגם למצעים היה מגע מוזר, כך שהבנתי שאני במקום זר. הדבר הבא שהבחנתי בו היה הכאב. הוא היה חזק בצורה יוצאת דופן, אבל היה בו משהו מוזר, עמום, כאילו משהו עומד ביני לבינו ומונע ממני להרגיש אותו באמת. היום אני מבין שזה היה המורפיום. ניסיתי לפקוח את העיניים אבל לא הצלחתי, כל הפנים שלי היו מכוסות בתחבושות. אחר כך ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי להפיק צלילים מהגרון. כל מה שיצא לי היה מין נהמה קטנה שאפילו אני בקושי שמעתי. לבסוף ניסיתי לזוז, בהתחלה את הראש, אחר כך את היד ובסוף את הרגל. הכל נכשל. הגוף שלי לא הקשיב לי. בשלב הזה וויתרתי והתחלתי לנסות לקלוט את הסביבה שלי. בגלל שהגוף שלי היה עדיין רגיל לראות, המוח שלי עוד חיכה לתמונה הויזואלית שתגיע בכל רגע ולכן עדיין לא עיבד את המידע הנוסף שהגיע אליו בצורה אופטימלית, עם זאת הצלחתי להבחין בכמה דברים.

ראשית, הבחנתי בצלילים חלשים. צפצופים אלקטרוניים. הם בקעו ממשהו שנמצא מימיני, ממקום די קרוב למיטה. שנית, הבחנתי בריח חזק. לא הצלחתי לסווג אותו, אבל היה בו משהו שעורר בי זכרונות רעים. מתחת לשני אלה היה תקתוק של שעון. אני זוכר את זה כי כל תנועה של מחוג השניות הלמה בעוצמה אדירה, או לפחות ככה היה נדמה לי אז, תחת השפעת המורפיום. כל שנייה שחלפה הרגישה כמו פטיש שעשוי מספוג שמישהו דופק לי בראש.

בתהליך די פשוט של אלימנציה הבנתי שאני בבית חולים. אחרי שהבנתי את זה פשוט שכבתי שם וחיכיתי שמישהו יבוא, שמישהו ישים לב שאני חי. עברו אינספור הלמות של פטיש ספוג עד ששמעתי את הדלת נפתחת. אני כמעט בטוח שבזמן הזה הספקתי לאבד שוב את ההכרה ולחזור אליה כמה פעמים. היום הזכרון נדמה לי אחיד, בלי הפסקות, אבל משהו בזמנים לא מסתדר לי, אז אני מניח שזה מה שקרה. בכל אופן, בסופו של דבר זה קרה. הדלת נפתחה וכעבור עוד שתי תקתוקים היה מישהו לצד המיטה שלי. הוא עמד שם כמה שניות ולא עשה כלום, או שהוא עשה משהו ולא שמתי לב. לאחר מכן הוא התכופף ותפס את מפרק היד שלי. אני מניח שהוא מדד לי את הדופק. צעקתי לקצות האצבעות שלי – "נועו!". הפעם הם הסכימו להקשיב לי. בערך. בעטתי בו. הוא נבהל לרגע, שמעתי קריאת בהלה קטנה נפלטת מפיו ומיד לאחר מכן - "אלוהים אדירים!". לאחר מכן שמעתי אותו רץ החוצה. הוא נעלם לדקה או שתיים ואז חזר עם עוד זוג צעדים.

"...ואז הוא בעט בי!", אמר הקול ששמעתי מקודם, עדיין מבוהל.

"נשמע כמו תגובה רפלקסיבית, אתה בטוח שלא לחצת על עצב?", שאל קול אחר, מבוגר יותר.

"בטוח לחלוטין. אני חושב שהוא התעורר".

אנחה ואז – "ייתכן, אבל בסבירות נמוכה. אחרי מה שהוא עבר אני לא אתפלא גם אם הוא לא יחזור להכרה לעולם".

למרות ספקותיו, הרים גם האדם השני את ידי ולחץ על המפרק. ידעתי שזה האדם השני כי היד שלו היתה קצת גדולה יותר ומחוספסת יותר. הוריתי לפי לדבר ושוב יצאה הנהמה הקטנה.

"אוהו", אמר הקול השני, מופתע, אך לא מבוהל. להפך, היה זה קול של הפתעה טובה. כאילו הוא פתח מתנת יום הולדת, "אתה ער, אם כך. חדשות טובות. בוא נעלה טיפה את המינון של המורפיום. זה בטח כואב כמו הגיהנום".

רציתי להגיד לו שלא יעשה את זה.  רציתי להגיד לו שאין צורך, שהכאב גם ככה עמום ואני לא מצליח להרגיש אותו. רציתי להגיד לו שאני רוצה להיות מסוגל לדבר ולזוז. אבל לא הצלחתי, כל מה שיצא אלו נהמות קטנות ועלובות.

"אל תדאג", הוא אמר, "זה יגמר תוך שנייה". ובאמת, מיד אחרי זה אני זוכר מעין זרם קר ביד ימין שלי ואז כלום. ממש כלום. קשה לי לתאר את זה. זה קצת כמו להרדם ולחלום שאתה עף. אתה לא מפחד ליפול ולא כלום, כל מה שיש זה האוויר הקר סביבך וזהו.

בפעם הבאה שהצלחתי להרגיש משהו שוב היה מישהו שהחזיק לי את היד. אבל זו היתה אחיזה אחרת, אחיזה נשית, יותר אישית. אמא. היא בכתה. שמעתי את היפחות שלה.

"אמא", הצלחתי ללחוש. הייתי מאוג גאה בעצמי. הלחיצה התהדקה לרגע, ואז הגיע גם הקול שלה – "כן דניאל, אני כאן, אל תדאג. הכל בסדר עכשיו". הקול שלה לא היה היסטרי, לא היתה בו דרמטיות, הוא היה שבור, מרוסק. זה היה קול של מישהי שבכתה הרבה, ולא רק עכשיו. זה היה קול של מישהי שצורחת מתוך שינה. לא ידעתי מה קרה בזמן שהייתי מחוסר הכרה. לא ידעתי מה עבר עליה. חשבתי שהכל בגללי. אפילו הרגשתי קצת רע.

זמן מה לאחר מכן נפתחה הדלת שוב. הקול שדיבר היה הקול השני ששמעתי בפעם לפני כן, האדם שעכשיו הבנתי שהיה הרופא שלי.

"הנמכנו את המינון שוב", הוא אמר, "הוא אמור להתייצב עכשיו. תוך שבוע-שבועיים כבר תוכלי לקחת אותו הביתה". שמעתי את החיוך המעודד בקול שלו. יכולתי לדמיין את המבט הרך, המרחם. זה עשה לי בחילה. זה היה כל כך מזויף. הוא אמר את אותן המילים לכל אם שבורה, באותו טון ועם אותו מבט. זה היה משפט הבריחה שלו. ידעתי את זה גם אז וזה הגעיל אותי.

"תודה דוקטור", אמא אמרה ויכולתי לשמוע גם את החיוך המנוחם שלה. זה הגעיל אותי אפילו יותר. לא הבנתי איך היא לא ראתה את זה גם. זו הכל הצגה.

אחר כך נרדמתי שוב או משהו, אני לא בטוח אבל בכל אופן הזכרון שלי נהיה מקוטע. יש רק שברים של זכרונות. רסיסים. פעם אחת היה ריח חזק של סיגריות, אפילו שאסור לעשן בבתי חולים. פעם אחת שמעתי כמה צלילים של כינור, או אולי צ'לו. אני חושב גם ששמעתי את השם שלי נאמר, ואולי עוד כמה מילים. אני לא בטוח, הכל מאוד מעומעם.

מה שאני כן זוכר בבטחון זה הרגע שהורידו את התחבושות. כמה ימים לפני כן התעוררתי ופתאום יכולתי לדבר. חלש, אומנם, והיה לי מאוד קשה לבטא הברות מסוימות, אבל עדיין. לפעמים צחוק או מילה מסוימת העבירו זרם אדיר של כאב לאורך כל הגוף שלי. הרופא הסביר שזה בגלל הריאה המנוקבת שלי. למדתי להמנע מהמילים האלה. מילים ארוכות, למשל, היו בעייתיות כי הן דורשות הרבה אוויר. עד היום יש לי רתיעה מהמילה 'היפופוטמים'. די במהרה לאחר מכן יכולתי גם לזוז, שוב, לא בלי כאב.

לבסוף, יום אחד, בזמן שמדד לי חום ודופק ועוד כמה דברים הרופא אמר "בסדר, אני חושב שהגיע הזמן".

"זמן למה?", שאלתי.

"להוריד את התחבושות כמובן", הוא אמר בקול המחייך והדוחה שלו, "אתה מוכן?".

לא הייתי בטוח בכך אבל אמרתי שכן. מן הסתם התחבושות שלי הוחלפו כבר הרבה פעמים בעבר, אבל מעולם לא כשהייתי בהכרה, והן תמיד הוחלפו בתחבושות חדשות כך שתמיד הייתי מכוסה במשהו. בזמן שהאצבעות שלו חיטטו בקצה התחבושת אי שם באיזור העורף שלי המחשבה שרצה לי בראש היתה שזה שהוא מקלף לי את העור. אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל ממש הרגשתי ככה. רציתי לתפוס לו את היד ולהרחיק אותו ממני. לפחות, זה היה האינסטינקט הראשוני שלי. כשהוא התחיל למשוך היה לי דחף לצרוח, אז צרחתי ולא ידעתי למה. שנייה לאחר מכן, בזמן שעדיין צרחתי, לא הצלחתי להבין למה אני צורח בכלל, אבל מיד אחרי שהמחשבה הזאת עברה לי בראש הבנתי שיש לי סיבה טובה לצרוח. הכאב היה בלתי נסבל. זה באמת היה כאילו הוא תולש לי את העור. הרגשתי כל סנטימטר של תחבושת שירדה ממני. הוא שמר את הפנים לסוף.

"זה עוד מעט נגמר", הוא אמר, כאילו שזה מעודד אותי.

הפנים היו החלק הכי נורא. אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר את הכאב. כשזה נגמר לא יכולתי לנשום. הוא כנראה הבחין בזה כי מהר מאוד היתה צמודה לי לפנים מסיכת חמצן.

"תרגע. תנשום. זהו, זה נגמר. זה הכל מאחוריך עכשיו. תנשום", הוא אמר. החמצן היה קר ומרגיע והוא גרם לראש שלי להרגיש קל יותר. קצת אחרי זה נרגעתי והצלחתי לנשום בכוחות עצמי.

"בסדר", הוא אמר אז, "עכשיו בוא נעשה ניסוי ביחד. אני רוצה שבספירה לשלוש תפתח את העיניים, אוקיי?".

הנהנתי.

"מצויין", הוא אמר וספר עד שלוש. פתחתי את העיניים. החדר שנגלה לפני לא היה הגיוני. הוא היה גדול ומאוד כחול, ולא היו בו בכלל אנשים. לקח עוד רגע עד שהבנתי שזו היתה הזיה, שהמוח שלי סתם ניסה לעמוד בציפיות האומללות שלי ולספק איזשהי תמונה, לא הגיונית ככל שתהיה. מה שבאמת ראיתי היה כלום. פשוט שחור. נתקפתי פאניקה. התחלתי להתנשם עוד פעם בכבדות.

"כלום... לא רואה... כלום...", הצלחתי למלמל בין התנשפויות.

הרופא לא נשמע מודאג במיוחד, "זה בסדר. זה בטח יעבור כשההשפעה של התרופות והמורפיום תעבור. נמשיך לעקוב".

זה לא עבר. עברו מאז שלוש שנים.