פאם פאטאל באדום לוהט

יש שלולית של דם על הרצפה,

במקום בו התפוצצו כל חיי.

יש סדק באדמה,

במקום בו התמוטטו זכרונותיי.

יש צל על המדרגות,

במקום בו היה בעבר בן אדם.

לא הותרת דבר אחריך,

יש פה רק עשן

וטלאים,

ושברים.

אבל זה אני,

איש הערפילים.

אחרי הכל,

גם על שקר אפשר לבסס חיים שלמים,

והמוות לעולם לא רחוק מדי כשאת בסביבה.

דרזדן בשעת בין ערביים

האלבה זורם מהר,

ובכל עבר יש שברים.

מסה בסי מינור מתנגנת בשקט,

שארית אחרונה מימים שנגמרו.

צל עובר,

חולף מהר,

נעלם ואז נשכח,

אך חותמתו נותרת עמוק,

בבוץ 

בשולי הנהר.

שביל בצל הרים (או: משיח שקר)

כל העולם מט לנפול,

כאילו במטר של אש ושברים

גפרית ולהבות.

כל השמיים מוחזקות על כתפי,

כאילו היו תומכות במנהרה.

ואילו רק אמעד,

ואילו רק אכרע,

יהיה זה במפגן של ניצוצות ואפר.

דרכי אינה נקייה ממכשולים

וראשי אינו טהור מהסחות דעת.

ואני כה קרוב,

מרחק פסיעה,

מלהפיל את כל העולם עמי,

להניח לו לקרוס,

להפוך לאבדון,

כמו היה חלק מנפשי

שאבדה כבר מזמן.

דז'ה וו

בקרוב יפציע עוד בוקר,

והוא יביא איתו עוד אור, ועוד יום.

ושוב השביל יוביל אותי לאותה פיסת אדמה,

ואותם אנשים כבויים

שהסיגריה שלהם לא הספיקה עוד להדלק.

ואני אבהה, ואצחק ואשתוק

ואהיה כל דבר מלבד עצמי,

משום שזהו סך הכל עוד יום.

עוד יום בשביל המקביל,

שהוא אינו השביל שלי.

עוד יום בחיים

שאינם החיים שלי.

אז אני אבהה, ואני אצחק ואני אשתוק,

אבל בתוכי אהיה אדם אחר.

ואז אשוב לכסא הזה,

לאור מסך המחשב,

ואנסה לרגע לחזור לעצמי,

אך אגלה שאני איננו,

משום שהשבילים, בסופו של דבר,

מתמזגים.

ואז אני אתעייף,

ואכעס על עצמי,

ואשבע שלא אהיה עוד משהו אחר.

ואז יפציע עוד בוקר.

במילה אחת - איכס. אבל הייתי חייב לכתוב את זה מתישהו...