חלק שני

קצת אחרי שהסתיו התחיל התריסים בבית התחילו להפתח ושמעתי את פעמוני הרוח במרפסת הרבה יותר. כשיצאתי החוצה, הרחתי את הסתיו באוויר, היה לו ריח של גויאבות, של סוודרים שהוחבאו בארון קיץ שלם ושל טפטוף קל שמכריז על כוונות עתידיות. מצאתי את עצמי יוצא הרבה יותר, ובשעות הרבה יותר מגוונות, לפעמים נהנה ממשב רוח של אחרי הצהריים, ולפעמים מתענג על האוויר הקר של שעות הלילה. הספסל שלי תמיד היה היעד המועדף עלי.

יש משהו בחורף שתמיד גורם לי לרצות לכתוב. אני לא לגמרי יודע מה זה, אבל תמיד כשהאוויר משתנה, הרוחות חוזרות והגשמים מתחילים, משהו במוח שלי מתעורר ויוצא החוצה על הכתב. הסתיו ההוא לא היה שונה. המוח שלי היה מלא בדברים, אין סוף דברים שרצו לי בדמיון, מגרים את  המחשבה שלי לשנייה ומיד אחרי כן נעלמים לתוך השכחה. מישהו דיבר על חופשה באיטליה ובדמיון שלי מיד ראיתי את טוסקנה; בטלוויזיה שודרה תוכנית על סין הקומוניסטית ואני דמיינתי את מאו טזה טונג עומד על שער העיר האסורה ונואם להמונים; במוזיקה שלי נתקלתי לפתע ביצירה של מוצארט ובמוחי עלתה התמונה של יוצר אומלל שהתשוקה שלו ליצירה אוכלת אותו לאט לאט עד מותו. לכל תמונה כזו הצטרפו מילים, אבל לעולם הן לא הסתדרו לצורה של משפטים. זה תמיד היה רק בדיגדוגים, בהצצות. כל רעיון היה צץ לרגע ואז נקבר. אבל רעיונות לא נעלמים, כך גיליתי. הגופות שלהם נערמות, עד שפעם אחת מגיע רעיון חזק מספיק בשביל לטפס על ערימת הרעיונות האחרים ולמצוא את דרכו אל האצבעות שלי. סוג של ברירה טבעית.

באותו יום שכבתי במיטה שלי, האוזניות שלי מחוברות למחשב, שמאז שהתעוורתי שימש אותי בעיקר בשביל מוזיקה, והקשבתי לכל מה שבא. לפעמים אסרתי על עצמי להעביר שירים. כשלא רואים, להקשיב למוזיקה עם אוזניות זו חוויה שונה מאוד מאשר כשרואים. באיזשהו שלב מפסיקים להרגיש את האוזניות, ואז כל העולם נהיה מוזיקה. לא צריך לראות, כי התווים מציירים בשבילך את העולם. באיזשהו שלב גם המיטה נעלמת, ואתה נשאר מרחף באוויר על גבי הצלילים שממלאים את כל ההוויה שלך. אתה נהייה המוזיקה. זה מה שקיוויתי לחוות באותו יום. רציתי את השכחה, את הרוגע, את התחושה שאין כלום בעולם מלבד המוזיקה. רציתי לתת למוח שלי להעלם לקצת זמן.

הקשבתי במשך זמן מה, אבל מה שגרם לי לקום ולתפוס את המחברת שלי לא היתה תחושת הריקנות והריחוף אלא משב של רוח שחדר דרך חלון החדר שלי. משב קל, בקושי מורגש. לפעמים זה כל מה שצריך בשביל לתת את הדחיפה הקטנה שהרעיון זקוק לו בשביל להגיע לפסגה.

קמתי בקפיצה מהמיטה, תפסתי את המחברת ומיהרתי לצאת מהבית, כמעט שוכח בדרך להוריד את האוזניות מהאוזניים. כל הדרך לספסל ניסיתי להחזיק בראש את ההרגשה הזאת, את הצמא לכתיבה. זו תחושה מאוד חמקמקה, אם לא מתרכזים לרגע היא נעלמת והופכת למשהו אחר – כעס, עצב, שמחה, סתם אוסף של רגשות חסר הבעה. לא היה שם רעיון של ממש, רק תמונה יחידה – תריסים, שמש שוקעת, רוח קלה, עלים מרשרשים. זה הכל. כשהגעתי לספסל כבר נוסף לזה ניחוח של נוסטלגיה. שברירי זכרונות התערבבו עם התמונה המקורית, ועכשיו היא כללה גם ממטרות וכלבים נובחים ואופניים.

אתה בטח תוהה איך ידעתי להגיע לספסל בלי לראות. התשובה היא פשוטה – הרגליים יודעות. הלכתי לשם כל כך הרבה פעמים, שלא הייתי צריך אפילו לחשוב בשביל למצוא את עצמי שם. אני חושב שאם הייתי הולך משנתי, כנראה שלשם הייתי מגיע. הכרתי את הספסל הזה היטב, זה היה חלק מהמשיכה שלו. כשעוד ראיתי הייתי יושב כאן ובוהה בילדים שמשחקים כדורסל במגרש, זה היה מעביר לי את הזמן ומרגיע אותי. עכשיו זה פשוט היה מקום שידעתי שאף אחד לא יטריד אותי בו.

התיישבתי על הספסל והעברתי את ידי על העץ עד שהיא הגיע למה שחיפשתי – חריטה עמוקה בעץ, "דניאל". אני עשיתי את זה כשהייתי קטן. זו היתה הדרך שלי לוודא שאני במקום הנכון. התיישבתי מימין לחריטה, בקצה הספסל. מימיני, ידעתי, עומד עץ דולב גדול, שגם הוא נושא חריטה פרי ידי. היה באוויר ריח של דשא שנקצץ זה עתה. ברגעים אלו ממש מעל ראשי, ידעתי, עלי הדולב מצהיבים. חלקם נושרים לאט, משתהים באוויר לקצת זמן, ואז נוחתים ומותירים מרבד חום-צהבהב על האדמה. לא ראיתי את זה, אבל ידעתי שזה שם. זו היתה אחת מוודאויות החיים הבודדות בעולם נטול הצבעים והצורות שלי.

ישבתי שם, אבל המילים לא באו. התמונה רק התחדדה. נוספו לה צלילים – פסנתר, כינור ומעט אקורדיון. היא התחזקה כל כך שכבר לא הייתי בטוח שזה לא זכרון. רציתי לכתוב את זה, לצייר את זה, רציתי להפיח בזה חיים, לשים את עצמי על האופניים ההם ולטייל בציור הזה, אבל לא ידעתי איך, לא הצלחתי למצוא את המילים. זה גירד לי כל כך שרציתי להקיא. ישבתי קפוא, המחברת שלי על הברכיים שלי וחיכיתי. עם הזמן, המחשבה התמתנה והפכה להיות רק זיכרון של זיכרון, אבל לא התכוונתי לוותר. חיברתי אוזניות לנגן המוזיקה הנייד שלי והקשבתי למה שידעתי שייתן לי השראה. זה כמעט התחיל לעזור כשהרגשתי מישהו מתיישב לשמאלי, בדיוק על החריטה שלי.

אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, אבל הרגשתי צורך להוריד את האוזניות. אולי היו אלה שאריות של נימוסים שנותרו אצלי בתת מודע. בהתחלה חשבתי שזה היה אחד מאינספור האנשים הזקנים שהסתובבו בגינה הזו, מאכילים יונים, משוחחים ביניהם או עם המטפלים שלהם, יושבים ובוהים, כמוני, בילדים שמשחקים, אבל הנשימה של הזר היתה שונה מנשימה של איש זקן. היא היתה נמרצת, חלקה, בלי רשרוש או שריקה, זו היתה נשימה של אדם צעיר. הזר ישב בשקט ולא הפריע לי אז לאחר זמן מה התכוונתי לשוב למוזיקה שלי, אבל אז הוא שינה את חלוקת המשקל שלו וידעתי שהוא מביט כעת לעברי, ולא במבט מהיר, כזה שזרים בדרך כלל מעיפים לעבר שותפיהם לספסל, אלא מבט משתהה, מעמיק, בוחן, כזה שדורש ממך לסובב את כל הגוף.

"אפשר לעזור לך?", שאלתי בנימוס הכי רב שיכולתי לגייס. יותר מכל רציתי רק שקט כדי שאוכל להתרכז. קיוויתי שיגיד שלא.

"מה אתה עושה?". הקול הפתיע אותי. זה היה קול של ילדה.

"סתם, יושב, חושב", ניסיתי לענות בצורה שתבהיר כי אין לי רצון לדבר.

"מה זאת המחברת?", היא התעקשה.

"זה סתם, מחברת שאני כותב בה דברים".

"כמו מה?".

"סתם, את יודעת, דברים".

"אתה אומר על הרבה דברים שהם סתם, אתה יודע?", משהו בצורת הדיבור שלה גרם לי לתהות אם היא באמת ילדה, "אני חושבת ששום דבר הוא לא סתם. הכל חשוב. למה אתה לא מסתכל עלי?".

"סליחה, אני עיוור", אמרתי, והשתיקה שהתעוררה בעקבות התשובה הזו ריצתה אותי. לא רציתי להתחיל לדבר עם מישהי זרה, בוודאי שלא על העיוורון שלי, או על הדברים שאני כותב. שנאתי אנשים שהתחילו לדבר איתי סתם כך, בתחנת אוטובוס או בתור בקופת חולים, תמיד הרגשתי שכופים עלי שיחה.

אבל הדממה המבורכת נמשכה רק דקה או שתיים, כי לבסוף היא אמרה "טוב, זה פשוט נראה לי מוזר שעיוור כותב דברים במחברת".

הייתי מבולבל לרגע, זה היה נדמה לי כמו דבר טבעי. "למה את מתכוונת?", שאלתי.

"איך אתה יודע איפה לכתוב? ואיפה השורה נגמרת? ואיך אתה יודע שאתה לא כותב על שורה שכבר כתבת? זה נשמע לי נורא מסובך".

חייכתי חיוך קל, מנומס, כאילו היא עלתה על משהו חשוב ואני חולק איתה עכשיו את סודות המקצוע האישיים שלי, "זה קל, אני לא יודע. אני פשוט נותן ליד שלי לכתוב. במילא היחיד שקורא את זה הוא אני, ואני עיוור, אז זה בכלל לא חשוב".

"איכפת לך אם אני אקרא?", היא שאלה בלי היסוס.

ידעתי מה התשובה שרציתי להגיד – "לא" נחרץ וסופי, שיגרום לה להניח לי לנפשי. אולם התשובה התעכבה ואחרי כמה שניות של שתיקה נבוכה היא אמרה "סליחה, אני מבינה שזה משהו אישי, לא הייתי צריכה לבקש". נשמתי לרווחה. הרעיון לתת למישהו אחר לקרוא במחברת שלי היה כמעט בלתי נסבל.

"זה בסדר", אמרתי, והרפיתי מעט מאחיזתי במחברת שלפתע הבחנתי כי היתה חזקה למדי.

עוד קצת שתיקה ואז "על מה אתה כותב?".

"את יודעת, דברים".

"סתם דברים?", שמעתי את החיוך בקול שלה.

"את אמרת".

"הבנתי. אתה לא ממש בחור של דיבורים, אה?".

"לא, לא ממש", אמרתי עם חיוך מתנצל.

"כן, אתה נראה כזה, עם האוזניות שלך והמחברת והמנהג הזה לשבת על הספסל הזה כל יום ולא לעשות כלום".

"סליחה?"

"מה?"

"איך ידעת שאני בא לכאן הרבה?"

עכשיו היה זה תורה להסס בתשובה. כשענתה, היה בקולה קמצוץ נסתר של מבוכה, "אני גם באה לפה הרבה. אני בדרך כלל לא מתעכבת, אבל אני רואה אותך כאן כמעט בכל פעם שאני עוברת פה. כבר הרבה פעמים חשבתי לעצור ולדבר איתך".

התשובה קצת הפתיעה אותי, אני די בטוח שהסמקתי, "ולמה הפעם שונה מפעמים אחרות?"

"אני לא יודעת, אני פשוט לא ממהרת לשום מקום, וראיתי אותך יושב כאן, לבדך, מכווץ את הגבות שלך כאילו אתה זועף על כל העולם".

תופפתי בקצות האצבעות על הספסל ושתקתי. מעולם לא חשבתי שמישהו שם לב אלי כשאני יושב פה. חשבתי שאני פשוט נבלע בסביבה, חלק מהתפאורה, כמו כל האנשים בעולם. סתם עוד דמות קרטון.

"אם אתה לא רוצה לדבר איתי אז אני אלך. אני לא נעלבת, אל תדאג", היא אמרה לבסוף.

היא שינתה שוב את חלוקת המשקל שלה על הספסל, שבתגובה חרק מעט, אבל לפני שהיא הספיקה לקום נפלט מפי "חכי" אחד קטן, וזה הספיק כדי שהיא תעצר. היא חיכתה.

"אני כותב על כל דבר שעולה לי לראש. לפעמים זה ציור, לפעמים זיכרון, לפעמים מחשבה. זה כמו להקיא אחרי שאוכלים הרבה, זה פשוט משהו שקורה לי לפעמים", הסברתי.

לפי רשרוש מכנסי הג'ינס שלה, ידעתי כי היא הסתבובה אלי ושילבה את רגליה על הספסל. "זה נשמע כמו דבר רע כשאתה מתאר את זה ככה", היא אמרה.

"זה לא. כמו אחרי שמקיאים, זו הקלה. התוצר אולי מגעיל ודוחה ובלתי נסבל, אבל מה שמשנה זה שאין יותר בחילה".

"אני בטוחה שזה לא עד כדי כך גרוע".

"זה כן. אבל זה בכלל לא משנה".

"למה לא?"

"כי אף אחד לא קורא את זה. זה פשוט משהו שאני עושה כדי להפטר מדברים".

"ואם מישהו יקרא את זה, מה יקרה?"

משכתי בכתפי, "הוא יבוא אלי הביתה עם אספסוף, לפידים וקלשונים".

היא צחקה. היה לה צחוק קופצני, מלא, שמח, מתורגל. "די, תפסיק, זה בטוח לא כזה נורא", היא אמרה, "אז על מה כתבת היום?".

החיוך שהיה על פני דעך, "כלום. לא כתבתי".

"למה לא?".

"רציתי, אבל זה לא הלך".

"איך זה יכול לקרות?".

נשכתי את שפתי, "זה מסובך". לא התכוונתי להתחיל להסביר לה הכל. היא היתה סתם בחורה זרה, היא לא יכולה להבין את התהליך הזה, אני לא מסוגל לתאר אותו מספיק טוב במילים. ובכלל, את מי זה מעניין? כל מי שאי פעם ניסיתי לדבר איתו על הנושא חשב שאני משעמם או סתם מתפלסף יתר על המידה.

"זה פשוט נשמע לי מוזר, שמישהו שכותב כל כך הרבה לא מצליח לכתוב פתאום".

"זה לא מוזר, זה פשוט קורה".

"אני אגלה לך סוד שלא סיפרתי לאף אחד, אני גם כותבת, אפילו די הרבה", יכולתי לשמוע את הגאווה בקול שלה, ולראשונה הבחנתי גם בריח שלה. היה לה ריח חזק של יסמין ועוד משהו שהזכיר לי סערה, "אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון", היא הוסיפה.

"באמת?"

"כן, זו התחושה החמקמקה הזאת שצד אחד של המוח שלך אומר לך לכתוב אבל הצד השני אומר לך שהוא לא יכול. זו פשוט דוגמה קלאסית למריבה בין הצד הימני לצד השמאלי של המוח. אתה מרגיש את המילים מתפתלות לך על הלשון, אבל כשאתה בא לפתוח את הפה הן כבר לא שם".

"כן, משהו כזה". אחרי מחשבה קלה החלטתי לספר לה על תיאוריית הברירה הטבעית שלי, "זה כאילו לרעיונות יש גופות, ואז אם בא רעיון מספקי חזק הוא יכול לתפס על כולם ולהגיע למעלה, סוג של ברירה טבעית".

"איבדתי אותך קצת", היא אמרה בבלבול, ואני הבחנתי כמה מנותקים דברי נשמעו. כל כך קשה להסביר משהו שבראש נראה כל כך פשוט והגיוני, פשוט חלק מהמציאות.

ניסיתי שוב, "הרבה רעיונות עולים לי לראש כל הזמן. אפשר להגיד שאלו יותר מחשבות מאשר רעיונות. אבל אף אחד מהם לא ממש מבשיל לכדי סיפור ואז הם מתים. ואז יום אחד באה איזו מחשבה שהיא קצת יותר חזקה ומבוססת והיא מטפסת על ערימת המחשבות, לוקחת מהם את המומנטום, ואז נולדות מילים".

יכולתי לשמוע אותה חושבת על דברי, מדמיינת אותם.

"עם דימויים כאלה, אתה בטח סופר נפלא".

חייכתי, "אני לא יודע בקשר לזה".

"אי פעם תתן לי לראות את המחברת שלך?"

"מה גורם לך לחשוב שנפגש שוב?", שאלתי, למרות שידעתי את התשובה.

"אתה לא תפסיק לבוא לספסל הזה, ואני לא אפסיק לעבור כאן. בטוח נפגש שוב. הרי נפגשנו כבר המון פעמים בעבר, פשוט מעולם לא דיברנו. אז מה אתה חושב, אני אוכל לקרוא במחברת הזו שלך יום אחד?".

"אולי, מי יודע?" עניתי במסתוריות וחשבתי לעצמי שכל עוד זה תלוי בי אף אחד לא יראה את המחברת הזו לעולם. חשבתי גם שעדיף לי לא לחזור לספסל הזה יותר, אבל משהו אחר בי אמר לי שאני חייב וצד שלישי תירץ את זה בכך שהספסל נמצא כאן ואני לא יכול לנטוש  אותו.

ישבנו בשקט עוד זמן מה ואז היא אמרה "טוב, אני ממש חייבת לזוז, מצטערת. היה נחמד לדבר איתך סוף סוף".

"כן, היה נחמד".

היא קמה מהספסל ושמעתי אותה נעמדת מולי, "אז להתראות מחר, או מתישהו".

"רגע, איך קוראים לך בכלל?"

"רות. ואתה?"

"דניאל".

"יופי, אז דניאל, להתראות", ואז היא הלכה והדממה המבורכת חזרה.

היה אמור להיות ארוך יותר אבל נהיה מאוחר. זה עוד יתנקם בי אח"כ.