יום שישי, 28 בדצמבר 2012

Tombstones


Bambador Kal was the last person on earth to still use letters as a means of communication. He never used a phone or an Email. He was the only reason that for twenty three years, every Wednesday afternoon, I've gone to the post office and bought stamps. Every time I entered the office the cashier would look at me as if I'm an alien, even though it had only been a week since my last visit. I always smiled and said hello, than bought a couple of stamps and posted my letter addressed to Bambador Kal, my friend from far away. The answer always came on Monday, never late, never early. 
"Letters are much more profound", he told me once, when I asked him about this weird habit, "everything you write has meaning. That's why books will never go extinct".
He wrote with a green pen, his handwriting was curly and very tidy. He never erased anything he wrote, he was always fluent. If his letters had a voice it would surely be deep and meaningful.
Bambador Kal loved nothing more than stories. Ever since I met him twenty three years ago, he'd always seek them. He'd go to places no one had ever heard of, talked to people which no one knew existed and read books which everyone forgot about. He was a modern day bard, telling his stories to anyone with ears and eyes, particularly me. I was his most trusted friend. Whenever he found a new story he'd tell me about it first and then ask for my opinion. One time I asked him what does he do with all these stories and in the next Monday he replied, "Writing them, of course".
"In a book?" I asked that Wednesday.
"Obviously" was the response.
I met Bambador Kal a long time ago in Flight Academy. We were young then, but not very different. He was the same Bambador Kal, with his dark skin, dark hair, dark eyes, and bright teeth, and I was the same me. Everyone loved Bambador Kal, even though he was usually of the quiet sort. Only at nights, when lights were off and no one could see his face, he'd open his mouth and tell us tales of wonder with his unusual voice and his unmistakable accent.
He told us about a land where there's a constant buzz, like the sound of a running diesel engine, but nobody knew where it came from, and it never stopped. Not all the people could hear it, but it was real. A few people could even feel the vibration. And some place else there was a red rain once. And when they put it under a microscope to check what made the rain red, they found it was full of extraterrestrial life forms, swimming about in the earthly water. And some place else a woman was found dead in her living room, her whole body burnt to ashes, except for her legs, but nothing in the room was burnt or even charred. And somewhere else farmers found a long trail of hoof prints in the snow, stretching in a straight line for miles. A few houses and creeks and other obstacles were in the way, but the foot prints didn't mind, they continued anyway, in a straight line, on the houses' roofs and through pipes as small as a tennis ball, for miles and miles.
We always listened with awe, but when his voice would die away, people would usually laugh. We were young soldiers. We were pilots. Proud, arrogant, naïve. None of us had seen anything weird in his life, none of us had experienced anything unique, none of us had killed a man. Yet. So we laughed. Though, I laughed the least, and I think that's why he liked me.
"What lies did you have to tell to get into the army?", they'd ask, jokingly. Bambador Kal was very obviously not a local citizen; His name was foreign, his accent was foreign, his looks were foreign. "No lies", he'd say, and they would laugh even louder and say "you're a very bad liar". To that he always responded "I'm not a liar, just a very good storyteller", and no one could argue with that.
One day he entered our tent and told us he was leaving.
"To where?", I asked.
"Somewhere else"
"You're going to stay in the Air Force?"
"No"
"The Navy?"
"No"
"Where then?"
"somewhere else".
Everyone went to shake his hand, pat on his back and say goodbye, but when I approached him he smiled and said he wanted to talk with me outside.
We went outside and he immediately lit a cigarette.
"Listen, kid", he always called me kid. I was pretty sure we were at the same age, but still, I never argued, "I'm going abroad for a few years, maybe forever. I'd like to stay in touch with you, if you don't mind".
I agreed and he smiled and nodded, sucking on his cigarette.
"Well, how can I reach you?", I asked after a few moments, he didn't volunteer any information. He threw away the cigarette and pulled a small blank page from his front pocket and an expansive looking green fountain pen. He scribbled a few words on the note and shoved it to my hand.
"Here", he said, "I hope your handwriting is readable".
"It is" I promised.
He went away and I stayed and became a pilot and killed people.
When I got released, the first thing I did was send a letter to Bambador Kal. I bought a few envelopes and some letter paper and wrote whatever came to my mind. I wrote and wrote, and the words didn't seem to end. I told him about the war. I told him about the missiles I fired, and the fires I caused and the people I killed. I told him how it all seemed awfully small and insignificant from above, like torching ants with magnifying glass. I told him how lucky he was for leaving. When I finished, the letter was twenty pages long. I wondered if he would read such a long letter. The next morning I sent it, thinking that I would probably get no answer.
The next Monday I got a letter. It was the first time anyone had ever sent me a letter, since Bambador Kal was the last person on earth to still use letters as a means of communication. His letter was very short, and at first I thought he was going to ask me to stop writing and leave him alone. But he didn't. He told me that that was my first story. He said that everyone has stories. Some are comic, some are tragic. You're a collector now, he wrote, like me. He urged me to write more, he wanted more of my stories. So I did. Every Wednesday.
Once I asked him why he left the Flight Academy. He said he had to leave. He said he always has to leave. He can never stay at the same place. There are always places to go and stories to hear. He told me he had been all around the world and he meant to go around it once more. Life is a journey, he said, you can never stop at one point.
Often he would tell me some of his stories. He told me about a village where the villagers found a woman in the forest that had ape-like features, thick arms, legs, and fingers, and was covered with hair. They tried to take her to the village, but she was so violent, they had to put her in a cage. And some place else there was a beautiful valley, with magnificent cliffs and a mighty river gushing through it. It would have been the perfect place for travelers; however anyone who got into the valley was found dead a few days later, his head cut off. And someplace else a few scuba divers found a huge city underwater, complete with vast walls and archways untouched by time and waves.
His stories were always better than mine; they seemed almost too incredible to be believed. But Bambador Kal wasn't a liar, I knew, Just a very good storyteller.
One day he told me he has a new address and that I should start addressing my letters there. I asked him why he moved, and he said his wife and daughter pressured him to move somewhere warm. Just a few months later, maybe half a year, maybe more, I got a phone call.
"Hello, this is Richard Burnes from Esper and Burnes, I'm Mr. Kal's lawyer", said a voice from beyond the ether.
"Hello Mr. Burnes, how can I help you?"
"I'm very sorry to inform you that Mr. Kal has passed away this Thursday".
I thought about my latest letter. By now it was probably on a plane or in a train or in a truck somewhere. It will never be read nor opened. Those words were lost forever.
"I see", I said.
"I'm very sorry for your loss"
"Thank you. How did he die?"
"Lung Cancer. He's been hospitalized for a few months, maybe half a year or so, didn't you hear about it?"
"Not a word", I meant it literally. 
"Well, there are some issues which need to be settled. When you feel like it, can you please come over and meet me at my office?"
"What's it about? Was Bambador in trouble?"
"No, nothing like that. It's just his inheritance. Mr. Kal left you a few objects".
He gave me his office address and said he was sorry for my loss again and then he hung up, leaving me with no choice but to go see him in his office.
Richard Burnes was the exact opposite of Bambador Kal. He had white hair, white skin and yellow teeth. He preferred dark suits, and he smoke cigars. His handshake was firm, and his affirming smile was almost sincere.
"Please sit", he said and pointed to the leather chair in front of his desk.
"Allow me to ask you, how did you know my client?" he asked casually once I sat down.
"We met in the army. We were in the same tent".
"How close were you?"
"Quite close. Sometimes I thought I was his closest friend"
"That's likely true"
"Excuse me?"
"My client decided to leave everything he had to you".
I was stunned for a second, and Burnes saw it with his lawyer eyes.
"It's not much though", he said, "Just this one package".
"What? What happened to his house?", I asked, surprised by the very small and badly wrapped package.
"He had no house"
"And what about his wife and daughter? Didn't they get anything?"
"He didn't have a wife nor a daughter", he scanned me with his lawyer laser, "Are you sure you two were close?"
"Very close", I said, though I wasn't sure anymore.
"anyway", he continued suspiciously, "don't open it here. He specifically asked that you and only you see what's inside it"
"No problem"
"One last thing, Is there anything you wish to have engraved on Mr. Kal's tombstone?"
"not particularly"
"Well, if you change your mind by next week please contact me at this number", and a business card just popped right into his hand out of nowhere. Apparently he was a lawyer AND a magician.
I opened the ragged box that evening. I laid it on my kitchen table, stared at it for a minute, and then ripped the brown cover to shreds. Beneath it was a very thick book, covered with dark purple velvet, it's pages a mix of brown, yellow and white. I opened it and the first page fell to the floor. It was a moment of terror until I realized it wasn't in fact a page of the book but rather a letter, addressed to me, written in green, curly, tidy letters.

Kid, it saidlet me tell you my last story. My father gave me this book. He got it from his father, and he got it from his father before him. This is a book of stories. You see, legends are easily forgotten. And those which aren't suffer a much worse fate, they change and morph and remain nothing like the originals. My family had always worked to preserve these stories, from the beginning of time. We wrote thousands of books. My father told me that my great-great grandfather had a vast library, with shelves upon shelves of velvet covered books, very much like this one. However all that remains is this book. All the others burned down, or got lost or stolen or sold or simply crumbled. Think about all the stories lost to oblivion. All those legends which died away. Remember how you told me about all those people you killed in the war? It is very much like that. These stories are more than words. These are people. Knights, kings, emperors, hunters, archers, thieves, murderers, soldiers, farmers. People can be immortal as long as they live in books, but these people are all lost, as if they never existed at all. 
This book you're holding is me. This is my story, my legends. By now you probably know that most of what I told you about my life, which was little enough, was not completely true. In these pages you'll find anything you ever wanted to know and more, all of the stories I had ever told you, and some that I didn't.
I left a few blank pages at the end so you could write some of your own.

He signed his letter with a wish that we meet again in the eternal Myth Universe, where no people die, and everyone remain as gallant, cowardly, deep, shallow, sad, happy, scared, brave, euphoric, depressed, proud and ashamed as they were.
When I finished reading the letter I immediately called Richard Burnes.
"Hello?", he asked with a sleepy voice, it was quite late at night by then.
"Hi, I'm sorry to wake you up at such hour, this is Bambador Kal's friend. I've been in your office earlier, remember?"
"Yes, yes. Can't it wait to morning?"
"I'm afraid not, I might forget. You asked me if I want anything engraved on Bambador Kal's tombstone"
"Well, do you?"
"Yes, I know exactly what it should be".
A week later his tombstone was ready. A man from the cemetery called and told me I could come and see the grave, if I'd like. I said I would, and I did. 
The next afternoon, I drove all the way to the cemetery. The sun was beginning to set, and the air smelled like the butt of a cigarette. I parked my car and the man who called me showed me to the grave. He had a wild beard and a very high pitched voice for a man his size, but he didn't talk much, just pointed at the grave, mumbled something about loss and condolences and walked away.
It was a very elegant tombstone. Not too flashy, not too shabby. It suited Bambador Kal perfectly. It was white marble and the words which were engraved on it were filled with green paint. He was buried under a huge oak tree, and there were no flowers on his grave. I was probably the only visitor. I smiled when I read the words I chose.
"You were wrong Bambador", I said quietly to the purple book I had in my backpack, "It's not written words which last forever, it's engraved words". Then I left the cemetery knowing that even if anything were to happen to the purple velvet book, nothing could erase the fact that here lies Bambador Kal, a very good storyteller.

יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

דיוקן עצמי על רקע מים


ליד פיסת האדמה שלו היתה שלולית. היא נראתה די אפורה ועגמומית, כמו השמיים שמעליה והנפש שמביטה בה. מנורה בודדת נלחמה באפילה שהחלה לרדת על העולם. מלחמה אבודה. אין מנוס מהחושך. הוא הסתכל עמוק לתוך השלולית. עמוק ככל האפשר. הוא ניסה לדמיין כאילו הכביש שמתחתיה הוא קרקעית רחוקה ובלתי נראית, אבל כל מה שהוא הצליח לראות זה אספלט ופנים.
הוא הביט סביבו במהירות. היו שם עוד אנשים,  אבל הם כולם פנו לכיוון ממנו מגיע האוטובוס, כאילו היה השמש והם חמניות, לכן הוא השיב את מבטו לשלולית, שהיתה מעניינת עשרות מונים מכל אותם אנשי קרטון.
הפנים שראה היו מכוערות. הוא העביר את ידו על פניו והתפלא לגלות כי מה שהוא רואה זה מה שרואים כולם כשהם מביטים בו. צלקות שהן כמו מכתשים, משנות את צורתן בכל הבעת פנים, לפעמים לא יותר מכתם סגלגל על פניו ולפעמים בורות של ממש. קרחות קטנות בזקן הקצר; תספורת קצוצה, כאילו מנסה להלחם בקו השיער המדלדל, אבל לשלולית אי אפשר לשקר. האור מהמנורה מעל משתקף בפדחת ואן כלום שיסתיר אותו; עמקים שחורים מתחת לעיניים, כמו דיונות חול בלילה נטול כוכבים. ועיניים.עיניים עייפות. עיניים כבויות. עיניים שאין בהם כלום, רק דם וקרנית ורשתית, מסתתרות מאחורי משקפיים דקות, כאילו מובכות מלהראות באלו הפנים.
פתאום הוא לא רואה פנים ולא אספלט אלא גחליליות על המים. גשם מתחיל לרדת, והטיפות יוצרות מעגלים רעשניים על פני המים שלוכדים את אור המנורה ונעלמים במהירות כפי שהופיעו. אנשי הקרטון פורשים מטריותיהם, אבל לו אין מה שיכסה אותו מפני הגשם. הוא מביט אליהם והוא רואה צבע וחיוכים ומילים, אנשים מדברים בטלפון, שולחים הודעות, משוחחים ביניהם, צוחקים, והמטריות שלהם אחוזות חזק בידיהם. הם לא יהיו רטובים, להם לא יהיה קר. אבל הוא מכיר טוב מדי את מגעו של הגשם, והמטריה זרה לו. הוא בודק את הטלפון שלו, רק כדי שיוכל להעמיד פנים שהוא כמוהם, אבל הוא דומם וריק. הוא מביט שוב לשלולית ולפנים שעכשיו נראים כאילו באו מעולם אחר והוא רואה רק אפור והמון שתיקה.
האוטובוס מגיע והחמניות נעות יחד איתו, מתגודדות, מתקהלות, יוצרות מסך של מטריות. והוא עומד בחוץ, מחכה. מחכה להכנס למסדרון המתכתי, לתחושת הבטחון המדומה, למחסה בתוך הקהל. שם, הוא ידע, יהיה לו חם והוא לא ירטב, אבל אז יבעטו אותו החוצה, כמו תמיד.

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

פאם פאטאל באדום לוהט


יש שלולית של דם על הרצפה,
במקום בו התפוצצו כל חיי.
יש סדק באדמה,
במקום בו התמוטטו זכרונותיי.
יש צל על המדרגות,
במקום בו היה בעבר בן אדם.
לא הותרת דבר אחריך,
יש פה רק עשן
וטלאים,
ושברים.
אבל זה אני,
איש הערפילים.
אחרי הכל,
גם על שקר אפשר לבסס חיים שלמים,
והמוות לעולם לא רחוק מדי כשאת בסביבה.

יום שני, 19 בנובמבר 2012

דרזדן בשעת בין ערביים

האלבה זורם מהר,
ובכל עבר יש שברים.
מסה בסי מינור מתנגנת בשקט,
שארית אחרונה מימים שנגמרו.
צל עובר,
חולף מהר,
נעלם ואז נשכח,
אך חותמתו נותרת עמוק,
בבוץ 
בשולי הנהר.

יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

שביל בצל הרים (או: משיח שקר)


כל העולם מט לנפול,
כאילו במטר של אש ושברים
גפרית ולהבות.
כל השמיים מוחזקות על כתפי,
כאילו היו תומכות במנהרה.
ואילו רק אמעד,
ואילו רק אכרע,
יהיה זה במפגן של ניצוצות ואפר.
דרכי אינה נקייה ממכשולים
וראשי אינו טהור מהסחות דעת.
ואני כה קרוב,
מרחק פסיעה,
מלהפיל את כל העולם עמי,
להניח לו לקרוס,
להפוך לאבדון,
כמו היה חלק מנפשי
שאבדה כבר מזמן.

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

דז'ה וו


בקרוב יפציע עוד בוקר,
והוא יביא איתו עוד אור, ועוד יום.
ושוב השביל יוביל אותי לאותה פיסת אדמה,
ואותם אנשים כבויים
שהסיגריה שלהם לא הספיקה עוד להדלק.
ואני אבהה, ואצחק ואשתוק
ואהיה כל דבר מלבד עצמי,
משום שזהו סך הכל עוד יום.
עוד יום בשביל המקביל,
שהוא אינו השביל שלי.
עוד יום בחיים
שאינם החיים שלי.
אז אני אבהה, ואני אצחק ואני אשתוק,
אבל בתוכי אהיה אדם אחר.
ואז אשוב לכסא הזה,
לאור מסך המחשב,
ואנסה לרגע לחזור לעצמי,
אך אגלה שאני איננו,
משום שהשבילים, בסופו של דבר,
מתמזגים.
ואז אני אתעייף,
ואכעס על עצמי,
ואשבע שלא אהיה עוד משהו אחר.
ואז יפציע עוד בוקר.


במילה אחת - איכס. אבל הייתי חייב לכתוב את זה מתישהו...

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

חלק שני


קצת אחרי שהסתיו התחיל התריסים בבית התחילו להפתח ושמעתי את פעמוני הרוח במרפסת הרבה יותר. כשיצאתי החוצה, הרחתי את הסתיו באוויר, היה לו ריח של גויאבות, של סוודרים שהוחבאו בארון קיץ שלם ושל טפטוף קל שמכריז על כוונות עתידיות. מצאתי את עצמי יוצא הרבה יותר, ובשעות הרבה יותר מגוונות, לפעמים נהנה ממשב רוח של אחרי הצהריים, ולפעמים מתענג על האוויר הקר של שעות הלילה. הספסל שלי תמיד היה היעד המועדף עלי.
יש משהו בחורף שתמיד גורם לי לרצות לכתוב. אני לא לגמרי יודע מה זה, אבל תמיד כשהאוויר משתנה, הרוחות חוזרות והגשמים מתחילים, משהו במוח שלי מתעורר ויוצא החוצה על הכתב. הסתיו ההוא לא היה שונה. המוח שלי היה מלא בדברים, אין סוף דברים שרצו לי בדמיון, מגרים את  המחשבה שלי לשנייה ומיד אחרי כן נעלמים לתוך השכחה. מישהו דיבר על חופשה באיטליה ובדמיון שלי מיד ראיתי את טוסקנה; בטלוויזיה שודרה תוכנית על סין הקומוניסטית ואני דמיינתי את מאו טזה טונג עומד על שער העיר האסורה ונואם להמונים; במוזיקה שלי נתקלתי לפתע ביצירה של מוצארט ובמוחי עלתה התמונה של יוצר אומלל שהתשוקה שלו ליצירה אוכלת אותו לאט לאט עד מותו. לכל תמונה כזו הצטרפו מילים, אבל לעולם הן לא הסתדרו לצורה של משפטים. זה תמיד היה רק בדיגדוגים, בהצצות. כל רעיון היה צץ לרגע ואז נקבר. אבל רעיונות לא נעלמים, כך גיליתי. הגופות שלהם נערמות, עד שפעם אחת מגיע רעיון חזק מספיק בשביל לטפס על ערימת הרעיונות האחרים ולמצוא את דרכו אל האצבעות שלי. סוג של ברירה טבעית.
באותו יום שכבתי במיטה שלי, האוזניות שלי מחוברות למחשב, שמאז שהתעוורתי שימש אותי בעיקר בשביל מוזיקה, והקשבתי לכל מה שבא. לפעמים אסרתי על עצמי להעביר שירים. כשלא רואים, להקשיב למוזיקה עם אוזניות זו חוויה שונה מאוד מאשר כשרואים. באיזשהו שלב מפסיקים להרגיש את האוזניות, ואז כל העולם נהיה מוזיקה. לא צריך לראות, כי התווים מציירים בשבילך את העולם. באיזשהו שלב גם המיטה נעלמת, ואתה נשאר מרחף באוויר על גבי הצלילים שממלאים את כל ההוויה שלך. אתה נהייה המוזיקה. זה מה שקיוויתי לחוות באותו יום. רציתי את השכחה, את הרוגע, את התחושה שאין כלום בעולם מלבד המוזיקה. רציתי לתת למוח שלי להעלם לקצת זמן.
הקשבתי במשך זמן מה, אבל מה שגרם לי לקום ולתפוס את המחברת שלי לא היתה תחושת הריקנות והריחוף אלא משב של רוח שחדר דרך חלון החדר שלי. משב קל, בקושי מורגש. לפעמים זה כל מה שצריך בשביל לתת את הדחיפה הקטנה שהרעיון זקוק לו בשביל להגיע לפסגה.
קמתי בקפיצה מהמיטה, תפסתי את המחברת ומיהרתי לצאת מהבית, כמעט שוכח בדרך להוריד את האוזניות מהאוזניים. כל הדרך לספסל ניסיתי להחזיק בראש את ההרגשה הזאת, את הצמא לכתיבה. זו תחושה מאוד חמקמקה, אם לא מתרכזים לרגע היא נעלמת והופכת למשהו אחר – כעס, עצב, שמחה, סתם אוסף של רגשות חסר הבעה. לא היה שם רעיון של ממש, רק תמונה יחידה – תריסים, שמש שוקעת, רוח קלה, עלים מרשרשים. זה הכל. כשהגעתי לספסל כבר נוסף לזה ניחוח של נוסטלגיה. שברירי זכרונות התערבבו עם התמונה המקורית, ועכשיו היא כללה גם ממטרות וכלבים נובחים ואופניים.
אתה בטח תוהה איך ידעתי להגיע לספסל בלי לראות. התשובה היא פשוטה – הרגליים יודעות. הלכתי לשם כל כך הרבה פעמים, שלא הייתי צריך אפילו לחשוב בשביל למצוא את עצמי שם. אני חושב שאם הייתי הולך משנתי, כנראה שלשם הייתי מגיע. הכרתי את הספסל הזה היטב, זה היה חלק מהמשיכה שלו. כשעוד ראיתי הייתי יושב כאן ובוהה בילדים שמשחקים כדורסל במגרש, זה היה מעביר לי את הזמן ומרגיע אותי. עכשיו זה פשוט היה מקום שידעתי שאף אחד לא יטריד אותי בו.
התיישבתי על הספסל והעברתי את ידי על העץ עד שהיא הגיע למה שחיפשתי – חריטה עמוקה בעץ, "דניאל". אני עשיתי את זה כשהייתי קטן. זו היתה הדרך שלי לוודא שאני במקום הנכון. התיישבתי מימין לחריטה, בקצה הספסל. מימיני, ידעתי, עומד עץ דולב גדול, שגם הוא נושא חריטה פרי ידי. היה באוויר ריח של דשא שנקצץ זה עתה. ברגעים אלו ממש מעל ראשי, ידעתי, עלי הדולב מצהיבים. חלקם נושרים לאט, משתהים באוויר לקצת זמן, ואז נוחתים ומותירים מרבד חום-צהבהב על האדמה. לא ראיתי את זה, אבל ידעתי שזה שם. זו היתה אחת מוודאויות החיים הבודדות בעולם נטול הצבעים והצורות שלי.
ישבתי שם, אבל המילים לא באו. התמונה רק התחדדה. נוספו לה צלילים – פסנתר, כינור ומעט אקורדיון. היא התחזקה כל כך שכבר לא הייתי בטוח שזה לא זכרון. רציתי לכתוב את זה, לצייר את זה, רציתי להפיח בזה חיים, לשים את עצמי על האופניים ההם ולטייל בציור הזה, אבל לא ידעתי איך, לא הצלחתי למצוא את המילים. זה גירד לי כל כך שרציתי להקיא. ישבתי קפוא, המחברת שלי על הברכיים שלי וחיכיתי. עם הזמן, המחשבה התמתנה והפכה להיות רק זיכרון של זיכרון, אבל לא התכוונתי לוותר. חיברתי אוזניות לנגן המוזיקה הנייד שלי והקשבתי למה שידעתי שייתן לי השראה. זה כמעט התחיל לעזור כשהרגשתי מישהו מתיישב לשמאלי, בדיוק על החריטה שלי.
אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, אבל הרגשתי צורך להוריד את האוזניות. אולי היו אלה שאריות של נימוסים שנותרו אצלי בתת מודע. בהתחלה חשבתי שזה היה אחד מאינספור האנשים הזקנים שהסתובבו בגינה הזו, מאכילים יונים, משוחחים ביניהם או עם המטפלים שלהם, יושבים ובוהים, כמוני, בילדים שמשחקים, אבל הנשימה של הזר היתה שונה מנשימה של איש זקן. היא היתה נמרצת, חלקה, בלי רשרוש או שריקה, זו היתה נשימה של אדם צעיר. הזר ישב בשקט ולא הפריע לי אז לאחר זמן מה התכוונתי לשוב למוזיקה שלי, אבל אז הוא שינה את חלוקת המשקל שלו וידעתי שהוא מביט כעת לעברי, ולא במבט מהיר, כזה שזרים בדרך כלל מעיפים לעבר שותפיהם לספסל, אלא מבט משתהה, מעמיק, בוחן, כזה שדורש ממך לסובב את כל הגוף.
"אפשר לעזור לך?", שאלתי בנימוס הכי רב שיכולתי לגייס. יותר מכל רציתי רק שקט כדי שאוכל להתרכז. קיוויתי שיגיד שלא.
"מה אתה עושה?". הקול הפתיע אותי. זה היה קול של ילדה.
"סתם, יושב, חושב", ניסיתי לענות בצורה שתבהיר כי אין לי רצון לדבר.
"מה זאת המחברת?", היא התעקשה.
"זה סתם, מחברת שאני כותב בה דברים".
"כמו מה?".
"סתם, את יודעת, דברים".
"אתה אומר על הרבה דברים שהם סתם, אתה יודע?", משהו בצורת הדיבור שלה גרם לי לתהות אם היא באמת ילדה, "אני חושבת ששום דבר הוא לא סתם. הכל חשוב. למה אתה לא מסתכל עלי?".
"סליחה, אני עיוור", אמרתי, והשתיקה שהתעוררה בעקבות התשובה הזו ריצתה אותי. לא רציתי להתחיל לדבר עם מישהי זרה, בוודאי שלא על העיוורון שלי, או על הדברים שאני כותב. שנאתי אנשים שהתחילו לדבר איתי סתם כך, בתחנת אוטובוס או בתור בקופת חולים, תמיד הרגשתי שכופים עלי שיחה.
אבל הדממה המבורכת נמשכה רק דקה או שתיים, כי לבסוף היא אמרה "טוב, זה פשוט נראה לי מוזר שעיוור כותב דברים במחברת".
הייתי מבולבל לרגע, זה היה נדמה לי כמו דבר טבעי. "למה את מתכוונת?", שאלתי.
"איך אתה יודע איפה לכתוב? ואיפה השורה נגמרת? ואיך אתה יודע שאתה לא כותב על שורה שכבר כתבת? זה נשמע לי נורא מסובך".
חייכתי חיוך קל, מנומס, כאילו היא עלתה על משהו חשוב ואני חולק איתה עכשיו את סודות המקצוע האישיים שלי, "זה קל, אני לא יודע. אני פשוט נותן ליד שלי לכתוב. במילא היחיד שקורא את זה הוא אני, ואני עיוור, אז זה בכלל לא חשוב".
"איכפת לך אם אני אקרא?", היא שאלה בלי היסוס.
ידעתי מה התשובה שרציתי להגיד – "לא" נחרץ וסופי, שיגרום לה להניח לי לנפשי. אולם התשובה התעכבה ואחרי כמה שניות של שתיקה נבוכה היא אמרה "סליחה, אני מבינה שזה משהו אישי, לא הייתי צריכה לבקש". נשמתי לרווחה. הרעיון לתת למישהו אחר לקרוא במחברת שלי היה כמעט בלתי נסבל.
"זה בסדר", אמרתי, והרפיתי מעט מאחיזתי במחברת שלפתע הבחנתי כי היתה חזקה למדי.
עוד קצת שתיקה ואז "על מה אתה כותב?".
"את יודעת, דברים".
"סתם דברים?", שמעתי את החיוך בקול שלה.
"את אמרת".
"הבנתי. אתה לא ממש בחור של דיבורים, אה?".
"לא, לא ממש", אמרתי עם חיוך מתנצל.
"כן, אתה נראה כזה, עם האוזניות שלך והמחברת והמנהג הזה לשבת על הספסל הזה כל יום ולא לעשות כלום".
"סליחה?"
"מה?"
"איך ידעת שאני בא לכאן הרבה?"
עכשיו היה זה תורה להסס בתשובה. כשענתה, היה בקולה קמצוץ נסתר של מבוכה, "אני גם באה לפה הרבה. אני בדרך כלל לא מתעכבת, אבל אני רואה אותך כאן כמעט בכל פעם שאני עוברת פה. כבר הרבה פעמים חשבתי לעצור ולדבר איתך".
התשובה קצת הפתיעה אותי, אני די בטוח שהסמקתי, "ולמה הפעם שונה מפעמים אחרות?"
"אני לא יודעת, אני פשוט לא ממהרת לשום מקום, וראיתי אותך יושב כאן, לבדך, מכווץ את הגבות שלך כאילו אתה זועף על כל העולם".
תופפתי בקצות האצבעות על הספסל ושתקתי. מעולם לא חשבתי שמישהו שם לב אלי כשאני יושב פה. חשבתי שאני פשוט נבלע בסביבה, חלק מהתפאורה, כמו כל האנשים בעולם. סתם עוד דמות קרטון.
"אם אתה לא רוצה לדבר איתי אז אני אלך. אני לא נעלבת, אל תדאג", היא אמרה לבסוף.
היא שינתה שוב את חלוקת המשקל שלה על הספסל, שבתגובה חרק מעט, אבל לפני שהיא הספיקה לקום נפלט מפי "חכי" אחד קטן, וזה הספיק כדי שהיא תעצר. היא חיכתה.
"אני כותב על כל דבר שעולה לי לראש. לפעמים זה ציור, לפעמים זיכרון, לפעמים מחשבה. זה כמו להקיא אחרי שאוכלים הרבה, זה פשוט משהו שקורה לי לפעמים", הסברתי.
לפי רשרוש מכנסי הג'ינס שלה, ידעתי כי היא הסתבובה אלי ושילבה את רגליה על הספסל. "זה נשמע כמו דבר רע כשאתה מתאר את זה ככה", היא אמרה.
"זה לא. כמו אחרי שמקיאים, זו הקלה. התוצר אולי מגעיל ודוחה ובלתי נסבל, אבל מה שמשנה זה שאין יותר בחילה".
"אני בטוחה שזה לא עד כדי כך גרוע".
"זה כן. אבל זה בכלל לא משנה".
"למה לא?"
"כי אף אחד לא קורא את זה. זה פשוט משהו שאני עושה כדי להפטר מדברים".
"ואם מישהו יקרא את זה, מה יקרה?"
משכתי בכתפי, "הוא יבוא אלי הביתה עם אספסוף, לפידים וקלשונים".
היא צחקה. היה לה צחוק קופצני, מלא, שמח, מתורגל. "די, תפסיק, זה בטוח לא כזה נורא", היא אמרה, "אז על מה כתבת היום?".
החיוך שהיה על פני דעך, "כלום. לא כתבתי".
"למה לא?".
"רציתי, אבל זה לא הלך".
"איך זה יכול לקרות?".
נשכתי את שפתי, "זה מסובך". לא התכוונתי להתחיל להסביר לה הכל. היא היתה סתם בחורה זרה, היא לא יכולה להבין את התהליך הזה, אני לא מסוגל לתאר אותו מספיק טוב במילים. ובכלל, את מי זה מעניין? כל מי שאי פעם ניסיתי לדבר איתו על הנושא חשב שאני משעמם או סתם מתפלסף יתר על המידה.
"זה פשוט נשמע לי מוזר, שמישהו שכותב כל כך הרבה לא מצליח לכתוב פתאום".
"זה לא מוזר, זה פשוט קורה".
"אני אגלה לך סוד שלא סיפרתי לאף אחד, אני גם כותבת, אפילו די הרבה", יכולתי לשמוע את הגאווה בקול שלה, ולראשונה הבחנתי גם בריח שלה. היה לה ריח חזק של יסמין ועוד משהו שהזכיר לי סערה, "אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון", היא הוסיפה.
"באמת?"
"כן, זו התחושה החמקמקה הזאת שצד אחד של המוח שלך אומר לך לכתוב אבל הצד השני אומר לך שהוא לא יכול. זו פשוט דוגמה קלאסית למריבה בין הצד הימני לצד השמאלי של המוח. אתה מרגיש את המילים מתפתלות לך על הלשון, אבל כשאתה בא לפתוח את הפה הן כבר לא שם".
"כן, משהו כזה". אחרי מחשבה קלה החלטתי לספר לה על תיאוריית הברירה הטבעית שלי, "זה כאילו לרעיונות יש גופות, ואז אם בא רעיון מספקי חזק הוא יכול לתפס על כולם ולהגיע למעלה, סוג של ברירה טבעית".
"איבדתי אותך קצת", היא אמרה בבלבול, ואני הבחנתי כמה מנותקים דברי נשמעו. כל כך קשה להסביר משהו שבראש נראה כל כך פשוט והגיוני, פשוט חלק מהמציאות.
ניסיתי שוב, "הרבה רעיונות עולים לי לראש כל הזמן. אפשר להגיד שאלו יותר מחשבות מאשר רעיונות. אבל אף אחד מהם לא ממש מבשיל לכדי סיפור ואז הם מתים. ואז יום אחד באה איזו מחשבה שהיא קצת יותר חזקה ומבוססת והיא מטפסת על ערימת המחשבות, לוקחת מהם את המומנטום, ואז נולדות מילים".
יכולתי לשמוע אותה חושבת על דברי, מדמיינת אותם.
"עם דימויים כאלה, אתה בטח סופר נפלא".
חייכתי, "אני לא יודע בקשר לזה".
"אי פעם תתן לי לראות את המחברת שלך?"
"מה גורם לך לחשוב שנפגש שוב?", שאלתי, למרות שידעתי את התשובה.
"אתה לא תפסיק לבוא לספסל הזה, ואני לא אפסיק לעבור כאן. בטוח נפגש שוב. הרי נפגשנו כבר המון פעמים בעבר, פשוט מעולם לא דיברנו. אז מה אתה חושב, אני אוכל לקרוא במחברת הזו שלך יום אחד?".
"אולי, מי יודע?" עניתי במסתוריות וחשבתי לעצמי שכל עוד זה תלוי בי אף אחד לא יראה את המחברת הזו לעולם. חשבתי גם שעדיף לי לא לחזור לספסל הזה יותר, אבל משהו אחר בי אמר לי שאני חייב וצד שלישי תירץ את זה בכך שהספסל נמצא כאן ואני לא יכול לנטוש  אותו.
ישבנו בשקט עוד זמן מה ואז היא אמרה "טוב, אני ממש חייבת לזוז, מצטערת. היה נחמד לדבר איתך סוף סוף".
"כן, היה נחמד".
היא קמה מהספסל ושמעתי אותה נעמדת מולי, "אז להתראות מחר, או מתישהו".
"רגע, איך קוראים לך בכלל?"
"רות. ואתה?"
"דניאל".
"יופי, אז דניאל, להתראות", ואז היא הלכה והדממה המבורכת חזרה.


היה אמור להיות ארוך יותר אבל נהיה מאוחר. זה עוד יתנקם בי אח"כ.