יש לי חבר שחושב שהוא המשיח. לפני כמה שנים הוא תפס בזרועי ומשך אותי הצדה.
"שב", הוא אמר לי בקול מצווה, אבל לא חיכה שאענה ודחף אותי על ספסל אבן. הוא לא התכוון לשבת.
"שמע", הוא פקד שוב, "אני המשיח", הוא אמר לי בלי להסס, בלי להפנות את המבט, בלי לתת הקדמה.
"מה?", נדהמתי מהמכה. המילים שלו נשמעו לי כמו אוסף אקראי של הברות.
"אני המשיח", הוא אמר שוב, באותו טון.
"אוקיי. למה?"
"ככה".
"תשובה טובה".
שתקנו. המשיח עמד מולי ומצמץ בכוח בעיניו. "אתה לא רוצה לדעת איך אני יודע את זה?", הוא שאל בנימה שגרתית, הוא ידע שאני רוצה.
"לא יותר מדי", ניסיתי לשקר. תהיתי אם זה נחשב לחטא גדול יותר אם משקרים למשיח. המחשבה הזו גרמה לי להתרגשות.
"אתה כן. אני יודע את זה כי הבאר אמרה לי את זה".
"בסדר".
"אתה לא מסוקרן לגבי הבאר?"
"לא ממש". טנגו של שקרים.
"אתה כן. יש באר אחת שזורקים אליה פתקים עם שמות. אם השם שלך צף, אתה המשיח. אם הוא טובע, אתה לא".
"ועשית את זה?"
הוא לא נראה מעוצבן, כנראה שלהיות המשיח עשה אותו לרגוע יותר, "כבר אמרתי לך שכן". הוא מצמץ פעמיים.
"ומי אמר שהבאר צודקת?", הקשיתי.
"אלוהים"
"איך אתה יודע שזה מה שהוא קבע?"
"אני לא"
"אז מה נותן לבאר את הזכות?"
"כי זה מה שהיא, 'הבאר שקובעת אם אדם הוא המשיח'. אם זה לא היה מה שהיא, היא לא היתה קיימת, אתה לא חושב?".
"לא הבנתי"
"ברור שלא"
שתיקה שוב. עוד מצמוצים. פיהוק.
"אז מה עושים?", תהיתי בקול רם.
"מחכים", הוא קבע.
"למה?"
"שיהיה לי ממה להציל את העולם, זה מה שמשיח עושה לא?"
"כנראה".
הוא חשב מעט ואז הוסיף "אסור לך לדבר על זה עם אנשים".
"למה לא?"
"לא יודע. אסור זה אסור"
הסכמתי איתו, כשמשהו אסור אז הוא אסור. לא דיברתי על זה.
כאמור, חלפו מאז כמה שנים. רוב מה שעשיתי היה לקום בבקרים. יתר היום שלי היה רק תוצר של זה. קרו לי כמה דברים מוזרים בתקופה הזו – כמעט נדרסתי על ידי מכונית, רק כדי להינצל על ידי עובר אורח שבכלל לא הכיר אותי ואפילו לא נשאר כדי לשמוע דברי תמיהה, פרצו אלי לבית אבל לא גנבו כלום, מספר פעמים תפסתי במבטי קבוצת אנשים עומדת ובוהה בי ברחוב, ועוד כל מני דברים שכאלה אבל הדבר הכי מוזר בכל השנים האלה היה המשיח. הוא החל לתכנן את התוכנית האדירה שלו להציל את העולם. הוא לא שיתף אותי בפרטים אבל יצא מנקודת ההנחה שאני לוקח בה חלק, כי הרי מי לא ייקח חלק בתוכניתו של המשיח?
מדי פעם היה צץ בפתח דלתי ודורש דבר מה. לעיתים היו מופיעים על פניו זיפים, לעיתים זקן בגודל מלא. לעיתים היה נראה חולה, כמעט שברירי יחסית למשיח, ולעיתים היה זורח וקורן. כל פעם הוא היה נראה כמו אדם שונה. אבל תמיד היו לו בקשות, שרק הלכו ונעשו מוזרות יותר. בהתחלה הוא ביקש דברים פשוטים – מוצרי מזון, עזרה ראשונה, צלחות, סכו"ם, פטישים, מברגים, מסורים. לא הבנתי אם הוא בונה תיבה או מכין סעודה אחרונה. כך או כך, כשהוא הופיע יום אחד ודרש שאני אמות, הבנתי שהבקשות שלו מתחילות להיות מעט מוגזמות. וכך אמרתי לו.
"לא הם לא. מה הם חיים של בן אדם אחד לעומת העולם כולו?", הוא שאל בטון מתגרה, בעוד ידו האוחזת בסכין שהלוויתי לו יום קודם עודנה מונפת באוויר.
"לא כלום, אבל הבן אדם הזה הוא אני, אז אולי בעצם קצת יותר מלא כלום", השבתי. הוא לא הוריד את ידו.
"אבל אתה חייב למות"
"למה?"
"כי ככה הבאר אמרה". היו לו טיעונים טובים.
"מתי היא אמרה את זה?"
"כשזרקתי לתוכה את השם שלך"
"למה עשית את זה?"
"זה די ברור, לא?"
"לא".
"כדי לדעת אם אתה המשיח, כמובן"
"ומה קרה לשם שלי שהחלטת שאני צריך למות? הוא טבע?"
"לא, הוא עלה באש".
"אבל חשבתי שהבאר רק אומרת לך אם אתה המשיח או לא, לא? הפתקים לא אמורים רק לצוף או לטבוע? הרי קוראים לה 'הבאר שקובעת אם אדם הוא המשיח' ולא 'הבאר שקובעת אם אדם הוא המשיח, אדם רגיל או אדם שצריך למות'".
ידו היתה עדיין מונפת.
"במחשבה שנייה", הוספתי בסהרוריות לא אופיינית, "אני יכול להבין למה לא קראו לה ככה. זה לא יתפוס. ארוך מדי".
"אתה צודק", הנהן המשיח, "עכשיו אני יוכל להרוג אותך?".
הרהרתי בדבר. מצד אחד, הוא צדק, באמת הייתי צריך למות. הרי כולנו נמות בשלב מסוים, ועדיף למות בשביל ליצור את המשיח מאשר למות סתם, לא? בעצם אם אני אעשה את זה אני רק מבטיח לעצמי שינה הגונה. תחיית המתים וכל זה. מצד שני די אהבתי להיות חי. כלומר לא אהבתי אהבתי, חיבבתי. לא ממש חיבבתי, יותר התרגלתי. כן, אני חושב שזו המילה הראויה, הייתי רגיל לחיות, וקשה להפטר מהרגלים ישנים. ככל שחשבתי על זה יותר כך זה נראה לי כמו רעיון טוב יותר. תמיד אמרו לי שאני צריך לנסות דברים חדשים, להתנסות, לגלות, לחקור, לצאת קצת מהבית, ואיזו דרך טובה יותר יש לעשות את זה מאשר למות? הרי המוות הוא כנראה המקום הכי פחות מתויר בעולם, או לפחות המקום ממנו שבו הכי מעט תיירים.
"אני לא רוצה למות", פלטתי. הטנגו הפך לוואלס. אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש.
"אתה כן", הוא אמר והתקדם.
"אני לא". אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, פירואט, סיבוב, דפיקה.
"אתה כן", הוא התקרב.
"אני לא". עלייה הדרגתית בקצב. אחתשתייםשלוש אחתשתייםשלוש אחתשתייםשלוש.
"אתה כן", הוא נעמד מולי.
"אני לא", אחתשתייםשלוש, הרמה, כיפוף, סיבוב. כלי הקשה מצטרפים.
"אתה כן", ידו מונפת אל על, ברק של מתכת.
"אני כן". קרשנדו.
פאוזה ואז צליל של דם ניתז על רצפת פרקט, מלווה בקול נפילה של גופה חסרת חיים. מצילה אחרונה, קידה לקהל.
אבל אני לא מת. המשיח לעומת זאת, דווקא כן. אדם חדש לחלוטין נגלה לי לפתע במקום בו עמד המשיח, וגם לו היתה סכין ביד, רק ששלו היתה מוכתמת בדם. דם של משיח. הוא היה אדום. הדם, לא האדם.
"אתה בסדר?", הוא שאל בדאגה.
"כן", ניסיתי להתחיל ריקוד חדש.
הוא הנהן. התאכזבתי. האורות נכבו, מנקה זקן החל לטאטא את הבמה.
"מי אתה?", שאלתי.
"אה, אתה צודק, אני נמצא בבית שלך, זה טיפשי מצידי לשכוח דבר כזה, פשוט מיהרתי להציל אותך ושכחתי לגמרי מהיכרות. טיפש שכמוני. אני תמיד שוכח את הסדר הנכון של הדברים", הוא אמר והשתתק לתוך חיוך אווילי במקצת.
"ובכן?"
"אה, כמובן. קוראים לי משיח, ואני כאן כדי להציל אותך".
הפניתי את מבטי לעבר המשיח ששכב מת על הרצפה, "זה המשיח", אמרתי והצבעתי לעבר הגופה.
הוא הביט עלי עם אותו חיוך, "הוא לא ה-משיח, הוא סתם משיח. מיני-משיח".
שתקתי. "אתה לעומת זאת...", הוא ניסה לרמוז.
"אני לא המשיח".
"קוראים לך משיח"
"זה רק צירוף מקרים, גם לך קוראים משיח".
"נכון, אבל את השם שלי הבאר לא בחרה"
"גם את שלי לא, השם שלי נשרף"
הוא חייך חיוך של הבנה שהיה איכשהו רק מגעיל יותר מהחיוך הקודם שלו, "כל יתר השמות שהוכנסו לבאר טבעו או צפו. זה מה שנייר עושה בתוך מים. שמעת פעם על נייר שעולה באש במים?"
"אבל חשבתי שזה מה שהיא עושה, הבאר, לא? מי שהשם שלו צף הוא המשיח..."
"מי אמר לך את זה?"
"המשיח. סליחה, מיני-משיח".
"ברור שהוא אמר את זה. כמו כל יתר האנשים שהשם שלהם צף. הכרתי פעם מישהו שהשם שלו טבע והוא אמר שהוא המשיח ושכל מי שהשם שלו טובע הוא המשיח. כולם משיחים", הוא סרק אותי בעיניו, "אבל אתה, אתה באמת ה-משיח".
בלעתי את רוקי.
"תבין", הוא הוסיף, "הנשמה שלך, היא לא רק בגוף שלך, היא בכל מקום".
"מה זה אומר?"
"כשאתה מת, הנשמה שלך מתגלגלת הלאה"
"אה, כמו בודהיזם?"
"לא. אתה צריך להבין את זה. ביקום, אין דבר כזה זמן. זמן זו פונקציה שבני אדם המציאו, מימד שמסביר תנועה ואנרגיות שאנחנו לא מסוגלים לתפוס בצורה אחרת. זמן זו אשליה. כשאתה מת, אתה משוחרר מהאשליה הזו כי אתה נמצא באינסוף. אז הנשמה שלך יכולה להתגלגל לכל מקום, וזה מה שהיא עושה, עשתה, תעשה. כל אדם שחי בעולם הזה הוא אתה, הנשמה שלך".
"אבל אם כולם אני, אז למה רק אני המשיח?"
"אתה לא. הרגע אמרתי לך, כולם משיחים"
"אבל רק השם שלי נשרף"
החיוך שלו התחלף לחיוך של דאגה אבהית, והיה מבחיל שבעתיים, "אתה באמת מאמין לבאר? היא אפילו לא יכולה לדבר".
מצמצתי. "לא הבנתי".
"ברור. תראה, הבאר הזו היא כמו הזמן. היא אשליה. היא נותנת לאנשים את היכולת לחלום. אם כולנו תקועים בעולם הזה, אז לפחות שיהיה משהו שיעסיק אותנו, אתה לא חושב? היא לא נועדה לגלות מי המשיח באמת, היא נועדה רק להסיט את דעתם של אלו שקל להסיט את דעתם. כמו כל דבר בעצם. למה את חושב שהטלוויזיה קיימת? או מוזיקה? או ספרים? או שדות תעופה? או סקס? או מלחמות? זה הכל כדי שנחשוב שיש עולם סביבנו. שנחשוב שיש לנו זכות בחירה. שנזכה לחיות ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות, רק כדי שהעולם יסתובב ויגיע לנקודה הזו בזמן, שאתה עומד פה מולי".
"לא הבנתי".
"תראה, כולנו אתה. אתה הנשמה הטהורה ביותר. ככה נולדת, זה מה שנועד להיות. לפעמים כשאתה ישן אתה חולם חלומות של אנשים אחרים, אני צודק?".
הוא צדק.
"לא", זרקור אחד נדלק והאיר אותי באור עמום של תקווה.
הוא הביט בי בחוסר אמונה ברור וציני ודוחה, רציתי להקיא.
"כן", אמרתי רק כדי לגרום לו להפסיק להביט עלי ככה.
"יפה מאוד. זה מוכיח את זה. קרו לך דברים מוזרים לאחרונה?"
"אתה מתכוון, מלבד אלו הברורים מאליו?" אמרתי והצבעתי לעבר הגופה שנחה ליד רגלי, שבינתיים שחתה לה בבריכה לא קטנה של דם.
"כמובן שלא"
"אז זה. וגם פעם מישהו הציל אותי מתאונת דרכים, וגם פרצו לי לבית ולא לקחו כלום, וגם כל מני אנשים מסתכלים עלי לפעמים", שפכתי.
"כן, זה דרכו של העולם להביא אותנו לרגע הזה".
"מה יש ברגע הזה, מה כל כך מיוחד בו? אם אין זמן, אם כל פעם שאני מת אני נולד מחדש, כל פעם בגוף אחר בזמן אחר, אם הנשמה שלי נמצאת בכל מקום, למה עכשיו כל כך חשוב לעזאזל? מה חייב לקרות עכשיו, לי וכאן ולא לכל אדם אחר שאני חולק איתו את הנשמה שלי ובכל מקום אחר בעולם ובכל זמן אחר?".
החיוך המבחיל התרחב, "שרק עכשיו אתה נמצא כאן, וכמו שאמרתי אתה, ולא אף אחד אחר, הוא הצורה הכי טהורה של הנשמה. חשבתי שזה ברור".
"ומה אני אמור לעשות עכשיו?"
"למות"
מצמצתי שוב. בחיי, אני ממצמץ הרבה לאחרונה.
"למה למות?"
"כי רק אם תמות הנשמה תהיה חופשיה לנוע לגוף אחר, וכל גוף שהיא תנוע אליו יהיה גוף נוסף שיוכל להיות המשיח שיציל את העולם. אבל בגלל שאתה הצורה הכי טהורה של הנשמה, אז ייתכן מאוד שהגלגול הבא יהיה הדבר האמיתי. כך שבעצם בעצם מותך אתה מציל את העולם. כמו שאמרתי, משיח".
"אבל אם בעצם מותי אני מציל את העולם, האם זה לא אומר שלא צריך משיח יותר כי העולם כבר ניצל?", בחנתי את שיקול דעתו.
"עוד לא הבנת? זה לא משנה, זו אותה נשמה. אתה המשיח כך או כך".
"אז למה לא הנחת פשוט למיני-משיח להרוג אותי?"
עכשיו היה זה תורו למצמץ "מה זאת אומרת? למה שאעשה את זה? הוא לא המשיח..."
"ואתה כן?"
"כן"
"אז מה תעשה אחרי שאני אמות? תציל את העולם?"
"לא, אני אתאבד".
"אם כך, כולנו משיחים, אבל אני המשיח. כולם מצילים את העולם בכך שהם חיים, אבל אני מציל את העולם בכך שאני מת, ואתה מציל את העולם בכך שאתה הורג אותי. כל אחד עושה את תפקידו, אנשים מתים בין כה וכה, חלקם מהר יותר וחלקם לאט יותר, הנשמה ממשיכה לנוע באינסוף, והעולם שורד. זו התוכנית שלך?"
"בדיוק, מסתבר שבכל זאת הבנת משהו".
"הבנתי הכל מההתחלה. רק בחנתי אותך".
הוא מחה דמעה, והרים רגל במחווה של כוונה. הנחתי לו להתקרב אלי ולהניח את הלהב על צווארי. הוא לחץ בעדינות תחילה, כך שטיפות קטנות ניגרו באיטיות לאורכו, ולאט לאט הגביר את הלחץ, כך שהטפטוף הפך לזרזיף, והזרזיף הפך לזרם, והזרם הפך לגעש. נרדמתי.
קץ הזמנים לעולם לא הגיע כדי להעיר אותי.
וזה הסיפור על החבר שלי שחושב שהוא המשיח, למרות שהוא לא, למרות שהוא כן.
