הייתי היום, למשך מספר שעות, ביקום מקביל. למעט זמן הייתי אדם אחר, שונה לחלוטין. למספר רגעים ראיתי דרך העיניים של האדם שיכולתי להיות אילו רק היתה המציאות מעט שונה, תוצאה של מספר בחירות בודדות ששינו את הכל.
אי שם בשנות השבעים, גבר צעיר עומד להתחתן. אותו גבר חי עם הוריו בגבעתיים, ומתכנן את חייו העתידיים. יום אחד בא סבו לבקר, ולברך אותו על נישואיו הקרבים.
"שמע", הוא אומר, ומניח כף יד במחווה אבהית על שכמו של הגבר הצעיר, "יש לי חלקת אדמה לא קטנה ליד בנימינה, מקום יפה, באמת. אני מניח שאתה צריך מקום לבית, למשפחה. קח אותה. היא קרובה לתחנת הרכבת אז תוכל לנסוע לתל אביב מתי שתרצה, ואפילו לא תצטרך לוותר על העבודה שלך".
"אני אחשוב על זה", עונה לו הגבר הצעיר. הוא הכיר את חלקת האדמה היטב, שכן זה היה המקום בו גדלה אימו. בנימינה היתה ישוב קטן, רק כביש אחד, צר ומתפתל, הוביל אליה, ורק אוטובוס אחד עצר בשטחה. הגבר הצעיר בדיוק החל ללמוד באוניברסיטה והשיג עבודה. הוא חשש. לא לקח לו הרבה זמן להשיב תשובה שלילית לסבו, שבמהרה מכר את האדמה. הגבר הצעיר עבר עם אשתו לדירה בגבעתיים, סמוך למקום בו גדל עם הוריו. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה ומצא עבודה בחברת הייטק. נולדו לו שני ילדים. הילדים גדלו שם, בעיר. תחת ערפיח עירוני, בין בניינים אפורים ועירוניים, בדירה ריבועית קטנה, עם גינה קטנה ושכנים צעקניים. לא היו להם חיים רעים. כלל לא. הם פשוט היו חיים אורבניים, בורגניים לכל דבר.
זהו הרקע של ילדותי.
מעולם לא ידעתי שטחים פתוחים, מעולם לא חייתי בין שדות, מעולם לא נסעתי על טרקטור, מעולם לא הלכתי בשבילים דקים בין פרדסים שמכסים את כל האופק, מעולם לא רכבתי על סוס, מעולם לא יצאתי עם חברי לעשות מדורה בחוץ. אלו לא היו החיים שלי. אלו היו החיים של ילד אחר. ילד שגדל במקום כזה, מקום שיש בו דברים כאלה. לא בעיר. בחיים שלי היו המון מכוניות, המון פארקים, המון משחקי כדורגל על מגרשי אספלט. טבע ראיתי רק בטיולים.
גדלתי ונהייתי אדם בוגר, בעל דעות משלי. אין לי כל ערך פטריוטי. אני לא חש זיקה לאדמה באופן מיוחד. מעולם לא הרגשתי "ישראלי". אני לא רואה צורך במדינות וגבולות. החלום שלי הוא לנסוע רחוק, ועדיף להשאר שם. מאז ומתמיד הרגשתי מנותק מכל ההווייה הזו, שמכונה ישראליות.
והיום, הייתי אדם שונה לפתע.
נסענו בג'יפ בדרך משובשת בין עצי רימונים. הג'יפ קפץ ורטן, ונתזים של מים קפצו על החלונות בשעה שחצינו נחלים הלוך ושוב. עצי הרימונים התחלפו בעצי תפוח, ואז בעצי שסק, ואז בגפנים, ואז חזרה לרימונים. את הדרך עטפו שיחי זעתר, ומדי פעם הזדקר לו פרח גבוה וקוצני מבין השיחים. השמש החלה לשקוע והטילה קרני אור מפוארות על הגבעות מכוסות השדות, כך שהכל נראה מרוחק כמו ציור. קבוצת ציפורים המריאה, וכנפיהם נצצו באור השמש. שיר של אריק איינשטיין התנגן ברקע.
דמיינתי אדם רוכב על סוס, כובע עור רחב שוליים לראשו, רוכב בשלווה על הדרך הזו. מאט ליד עצי הפרי ומעריך בידו את יופיים וטיבם. קוטף אחד או שניים ושומר אותם בחיקו. לבסוף הוא עוצר בצד הדרך, קושר את סוסו לעץ, ומוציא מתיקו פינג'אן קטן. הוא מרתיח מים ומכניס כף גדושה של קפה למים וממתין שיתבשל. צרצרים מנתרים סביבו, והרוח הנעימה גורמת לו להוריד את כובעו ולמחות את מצחו. הוא קוטף ענף של אניס ולועס אותו עד שריח עז של קפה עומד באוויר.
חלום אחר שהזיתי כלל שני נאהבים צעירים וסמוקי לחיים חומקים בין העצים, יד ביד, ונשכבים על האדמה בין העצים, מחויכים בינם לבין עצמם, מותירים ללילה לקבוע את גורלם.
פתאום הייתי בעולם אחר. בעולם הזה הייתי ישראלי. בעולם הזה הרגשתי את הקשר לאדמה. רציתי להיות שם, על הסוס או מתחת לעצים. רציתי להיות רק פה, בישראל. רציתי רק להקשיב לאריק איינשטיין שר על החבר'ה על הדשא, רציתי רק לבשל קפה בפינג'אן, אפילו שאני בכלל לא שותה קפה. רציתי רק להקים את הבית שלי שם, בין הפרדסים, בשטח הענק הזה ולגדל שם את הילדים שלי. להניח להם להתרוצץ על החצץ וגם ליפול, ולשחק בתופסת ולהעלם בין העצים ולהתפס גונבים שסקים מהגינה של השכן, וגם לרבוץ על האדמה ולבהות בשמיים. למשך כמה רגעים רציתי להיות האדם הזה. הישראלי האמיתי.
בעולם אחר, בו אבי אמר "כן" אחד יותר מכפי שאמר במציאות, אולי אני כזה. אולי בעולם ההוא אני אוהב את אריק איינשטיין ויודע לרכוב על סוסים. אולי בעולם ההוא אני נשאר בארץ כל חיי, ומאושר מכך. אולי בעולם ההוא עברית היא השפה האהובה עלי ואני נוהג לאמר את אחד מהמשפטים האלה שאוהבים להגיד כאן בארץ, "אין כמו בארץ, תאמין לי, אפשר להשיג כאן הכל ויותר טוב ממה שתמצא בכל מקום אחר בעולם" או "בשביל מה אתה צריך לנסוע לחו"ל?! טוסקנה זה כלום לעומת עמק יזרעאל", ואולי אני אפילו באמת מאמין בזה. בעולם ההוא אני חומק עם נערה מתחת לעצים ושר לה שירים של אהוד מנור. בעולם ההוא יש הבדל בין ישראל וירדן ופלסטין ואיטליה וצרפת ויפן וברזיל, ובין ישראלי לאדם מכל מקום אחר בעולם. כנראה שבעולם ההוא אני מאושר ונושם אוויר נקי בהרבה.
מספר שעות מאוחר יותר אני נוסע במכונית בלב גוש דן. בחזרה באיזור המוכר. בניינים בכל עבר.
"תגיד", אני שואל את אבי שנמצא ליד ההגה, "איפה עושים בימינו מדורות בל"ג בעומר?". הוא עוצר וחושב.
"בשום מקום. אין איפה. אפילו בים אסור להדליק מדורה. פעם, כשהיינו צעירים, היינו עושים את זה בגינה ליד הבית אבל היום העירייה לא מאשרת. אולי עושים מדורה באינטרנט בימינו", הוא מנסה להתבדח.
לרגע המוח שלי קופץ שוב לשטחים הפתוחים של בנימינה-פרדס חנה-כרכור. לרגע אני נזכר בכל אותם חזיונות שראיתי אז, ואני מרגיש תחושה של החמצה. רק לרגע. כי אז אני נזכר מי אני באמת. ואני נזכר שבאמת אין הבדל בין ישראל לבין יתר העולם ושהאדמה היא אותה אדמה. אני נזכר כי כל העולם יפה באותה מידה, ובכל העולם יש שטחים פתוחים, בכל העולם ציפורים ממריאות לעבר שמיים זהובים, ובכל העולם פרדסים מכסים את האופק. ושוב אני לא ישראלי, ושוב אני רק אדם. ושוב אני מדלג במהירות במדרגות ומגיע במהרה לחדר שלי, פותח את המחשב ומתחיל לכתוב. כי אין לי מקום אחר לברוח אליו. כל העולמות האלה, שנדמה לי שקיימים איפשהו, אך אני נתקל בהם רק בספרים או בסרטים, לא יכולים להתקיים בשום מקום מלבד בכתביי. הבנתי כבר את הקטע. אני ישראלי בדרכי שלי.
עם אריק איינשטיין אני דווקא בסדר.
אני אודה שבאופן כללי אני לא אוהב את כל תיאוריות הפרפר האלו, שאם רק זה היה קורה זה היה משנה הכל. אני לא אומר שזה לא נכון - ברור לי שזה נכון, וזה בדיוק למה אני לא אוהב את זה. מיציתי את המחשבה הזו מזמן וזה כבר מרגיש לי זול באיזשהו אופן.
השבמחקאז בתחילת הקטע הייתה לי תחושה של "אוי, עכשיו הוא הולך לתאר איך הכל היה שונה אם הוא היה גדל בכפר". במיוחד לא אהבתי את זה מפני שאני עצמי גדלתי בכפר וכל החזונות האלו על כפריות לא ממש עושים לי את זה, ואני עצמי מרגיש ישראלי בערך כמוך.
כשהמשכתי לקרוא הרגשתי שלקחת את זה לכיוון אחר. כיוון של 'אין באמת ערכים אמיתיים או אובייקטיבים בעולם, אבל הם כן יכולים לעשות אותך שמח, אמיתיים או לא'. אני מניח שבבוא הזמן זה גם ירגיש לי ממוצה וזול, כי בסופו של דבר כל מחשבה שאתה ממצה מרגישה לך זול, ובשלב מסויים זה כבר לא משנה איך מציגים את המחשבה, אלא המחשבה עצמה. אבל, עוד לא מיציתי את המחשבה הזו וכתבת אותה לא רע, ובסופו של דבר יכולתי להתחבר לזה מאד.
שני המשפטים האחרונים ("אני ישראלי בדרכי שלי. עם אריק איינשטיין אני דווקא בסדר") ממש לא התאימו, לדעתי. הם הובילו את הקטע לכיוון אחר לחלוטין מזה שאני ראיתי אותו פונה אליו, וזה שבר לי את כל האווירה שיצרתי לעצמי ממנו. אין לי מושג לאן כיוונת את הקטע הזה, אבל הקטע הזה מבחינתי - בגש על ה'מבחינתי' - די נהרס על ידי שני המשפטים הללו.