דיוקן עצמי על רקע מים

ליד פיסת האדמה שלו היתה שלולית. היא נראתה די אפורה ועגמומית, כמו השמיים שמעליה והנפש שמביטה בה. מנורה בודדת נלחמה באפילה שהחלה לרדת על העולם. מלחמה אבודה. אין מנוס מהחושך. הוא הסתכל עמוק לתוך השלולית. עמוק ככל האפשר. הוא ניסה לדמיין כאילו הכביש שמתחתיה הוא קרקעית רחוקה ובלתי נראית, אבל כל מה שהוא הצליח לראות זה אספלט ופנים.

הוא הביט סביבו במהירות. היו שם עוד אנשים,  אבל הם כולם פנו לכיוון ממנו מגיע האוטובוס, כאילו היה השמש והם חמניות, לכן הוא השיב את מבטו לשלולית, שהיתה מעניינת עשרות מונים מכל אותם אנשי קרטון.

הפנים שראה היו מכוערות. הוא העביר את ידו על פניו והתפלא לגלות כי מה שהוא רואה זה מה שרואים כולם כשהם מביטים בו. צלקות שהן כמו מכתשים, משנות את צורתן בכל הבעת פנים, לפעמים לא יותר מכתם סגלגל על פניו ולפעמים בורות של ממש. קרחות קטנות בזקן הקצר; תספורת קצוצה, כאילו מנסה להלחם בקו השיער המדלדל, אבל לשלולית אי אפשר לשקר. האור מהמנורה מעל משתקף בפדחת ואן כלום שיסתיר אותו; עמקים שחורים מתחת לעיניים, כמו דיונות חול בלילה נטול כוכבים. ועיניים.עיניים עייפות. עיניים כבויות. עיניים שאין בהם כלום, רק דם וקרנית ורשתית, מסתתרות מאחורי משקפיים דקות, כאילו מובכות מלהראות באלו הפנים.

פתאום הוא לא רואה פנים ולא אספלט אלא גחליליות על המים. גשם מתחיל לרדת, והטיפות יוצרות מעגלים רעשניים על פני המים שלוכדים את אור המנורה ונעלמים במהירות כפי שהופיעו. אנשי הקרטון פורשים מטריותיהם, אבל לו אין מה שיכסה אותו מפני הגשם. הוא מביט אליהם והוא רואה צבע וחיוכים ומילים, אנשים מדברים בטלפון, שולחים הודעות, משוחחים ביניהם, צוחקים, והמטריות שלהם אחוזות חזק בידיהם. הם לא יהיו רטובים, להם לא יהיה קר. אבל הוא מכיר טוב מדי את מגעו של הגשם, והמטריה זרה לו. הוא בודק את הטלפון שלו, רק כדי שיוכל להעמיד פנים שהוא כמוהם, אבל הוא דומם וריק. הוא מביט שוב לשלולית ולפנים שעכשיו נראים כאילו באו מעולם אחר והוא רואה רק אפור והמון שתיקה.

האוטובוס מגיע והחמניות נעות יחד איתו, מתגודדות, מתקהלות, יוצרות מסך של מטריות. והוא עומד בחוץ, מחכה. מחכה להכנס למסדרון המתכתי, לתחושת הבטחון המדומה, למחסה בתוך הקהל. שם, הוא ידע, יהיה לו חם והוא לא ירטב, אבל אז יבעטו אותו החוצה, כמו תמיד.