מחשבות מתוך תא מרופד

עוד שיר. מבטיח שבפעם הבאה שאני אכתוב זה יהיה קשור לסיפור שלי. אני כבר יודע על מה אני רוצה לכתוב.

מתוך המחשבה שיש עוד זמן

לטבוע שוב בתוך עינייך ולהעלם כך לתמיד,

נולד הרעיון שכדאי להתמוסס בינתיים,

להיות שוב רק עשן.

מתוך המחשב שיש עוד זמן

לגרור אותך לתוך עולם מושלם

נולד הרעיון שכדאי למצוא מקום שקט בינתיים,

איזו פינה,

להרדם ולחלום ולקום ולמצוא שהעולם הזה קיים גם במציאות.

אבל ימים חולפים,

ואין חדש.

והעשן נהיה דליל,

והשקט נהיה מכביד.

מסתבר שטירוף הוא עניין מצטבר,

ולא ידעתי כלל

שמלכתחילה אינני כה שפוי.

אז הזמן שלי נגמר,

ובמקום לטבוע אני נשרף

ובמקום לגרור אני נגרר

והעולם איננו כה מושלם.

ואין זמן.

אה, והמשקלים טיפה מוזרים כי אני רוצה להלחין אותו עקרונית.




טוב, כתבתי עד משהו. הוא על אותו קו מחשבה פלוס מינוס, אז אני פשוט מצרף אותו לכאן.


תסמונת סטוקהולם (או: פרדוקס האסיר)


מספיק ודי.
צאי, הימלטי.
לא יעזרו הדלתות והסורגים והחומות,
הם נשברים.
גם כיסויי עיניים,
ווילונות עבים
לא תורמים.
אין צללים, הכל מואר
אין מחבוא, הכל נגלה לעין.
רוצי, ברחי.
אין כאן כלום בשבילך,
רק אבק ועפר ואפר ושאריות.
אין לי עם מה להאכיל אותך כאן,
אין לי איך לכלכל אותך,
אין לי מספיק אפילו לעצמי.
שברי את השלשלאות האלה שכובלים אותי אליך.
ומי פה בכלל אסיר של מי?
בבקשה,
לכי,
השאירי אותי כאן.