הכל מתחיל ב-2005.
כיתה ט', תקופה חדשה, הזדמנות ליצור את עצמי מחדש. וכך היה. ההתחלה של הכל. מילים לא חסרו לי אף פעם, אך מעולם לא עשיתי איתם דבר. אבל אז הגיעה כיתה ט', ושינתה בי משהו. הרצון לכתוב נולד. אז התחלתי לכתוב, מרווה את הצמא לכתיבה מחד ומאכיל את הרעב ליצירתיות ולהגשמה מאידך. אני מודה, הייתי גרוע, כמו כולם. אבל דברים משתנים, אנשים משתנים, סיפורים משתנים, וכך גם מילותיי.
לאורך השנים השתניתי. גדלתי להיות אדם שונה. כל כך אחר ממה שגודלתי וחונכתי להיות. אך הכתיבה עודנה שם, במעמקי מוחי, מחכה להתפרץ ברגעי מוזה נדירים בזמן שאני מאזין למוזיקה או קורא ספר, או מביט מעבר לחלון או נרטב בגשם. ואני לא מתנגד, איך אני יכול?
וכמו כל אדם שמכנה את עצמו "כותב", גם לי יש חלומות רבים. רבים מספור וקשים מנשוא. חלומות שאני יודע שלא אגשים וחלומות שאני יודע שאני יכול להגשים אך לא פועל כדי לעשות זאת. אבל מאסתי בכך. מאסתי בלשבת בבית ולחכות שהגשמה תנחת על ראשי. מאסתי בלחכות לגורל. אני מתכוון להזיז, לשנות, לכתוב, ליצור. המטרה - ספר. כן כן, הגענו סופסוף לשורש הדברים. מטרת הבלוג הזה היא זו, ולא אחרת. אני מחפש דרכים להפרות את מחשבתי, וזו לדעתי הדרך הנכונה. גם אם לא אקבל ולו תגובה אחת וגם אם יעלם הבלוג הזה בים הבלוגים שמציפים את הרשת, גם אם אכתוב רק פעם בחודש וגם אם לא יראה זאת איש, אדע שעשיתי משהו כדי להתקדם.
וכאן אנו מתחילים שוב.
ומכיוון שזהו פוסט ראשון, וככזה הוא די עלוב ולא מספק, אני אחתום בשיר ישן:
בשק גדול
דחפתי כמה מילים,
כמה פסיקים ונקודות,
כמה רעיונות,
כמה סימני שאלה,
וזרקתי אותו לנהר.
אבל הנהר
כדרכו
הגיע לים
והגלים
כדרכם
החזירו לי את המילים.
וכל כך רציתי
להיפטר מהן,
לתת להן להעלם,
לטבוע,
אך כשהן חזרו
ידעתי -
הן לנצח יהיו
המילים שלי.
בתקווה כי יהיו אלו מילותי הראשונות במסע, ולא האחרונות.
Peace Out,
ליאור
כיתה ט', תקופה חדשה, הזדמנות ליצור את עצמי מחדש. וכך היה. ההתחלה של הכל. מילים לא חסרו לי אף פעם, אך מעולם לא עשיתי איתם דבר. אבל אז הגיעה כיתה ט', ושינתה בי משהו. הרצון לכתוב נולד. אז התחלתי לכתוב, מרווה את הצמא לכתיבה מחד ומאכיל את הרעב ליצירתיות ולהגשמה מאידך. אני מודה, הייתי גרוע, כמו כולם. אבל דברים משתנים, אנשים משתנים, סיפורים משתנים, וכך גם מילותיי.
לאורך השנים השתניתי. גדלתי להיות אדם שונה. כל כך אחר ממה שגודלתי וחונכתי להיות. אך הכתיבה עודנה שם, במעמקי מוחי, מחכה להתפרץ ברגעי מוזה נדירים בזמן שאני מאזין למוזיקה או קורא ספר, או מביט מעבר לחלון או נרטב בגשם. ואני לא מתנגד, איך אני יכול?
וכמו כל אדם שמכנה את עצמו "כותב", גם לי יש חלומות רבים. רבים מספור וקשים מנשוא. חלומות שאני יודע שלא אגשים וחלומות שאני יודע שאני יכול להגשים אך לא פועל כדי לעשות זאת. אבל מאסתי בכך. מאסתי בלשבת בבית ולחכות שהגשמה תנחת על ראשי. מאסתי בלחכות לגורל. אני מתכוון להזיז, לשנות, לכתוב, ליצור. המטרה - ספר. כן כן, הגענו סופסוף לשורש הדברים. מטרת הבלוג הזה היא זו, ולא אחרת. אני מחפש דרכים להפרות את מחשבתי, וזו לדעתי הדרך הנכונה. גם אם לא אקבל ולו תגובה אחת וגם אם יעלם הבלוג הזה בים הבלוגים שמציפים את הרשת, גם אם אכתוב רק פעם בחודש וגם אם לא יראה זאת איש, אדע שעשיתי משהו כדי להתקדם.
וכאן אנו מתחילים שוב.
ומכיוון שזהו פוסט ראשון, וככזה הוא די עלוב ולא מספק, אני אחתום בשיר ישן:
בשק גדול
דחפתי כמה מילים,
כמה פסיקים ונקודות,
כמה רעיונות,
כמה סימני שאלה,
וזרקתי אותו לנהר.
אבל הנהר
כדרכו
הגיע לים
והגלים
כדרכם
החזירו לי את המילים.
וכל כך רציתי
להיפטר מהן,
לתת להן להעלם,
לטבוע,
אך כשהן חזרו
ידעתי -
הן לנצח יהיו
המילים שלי.
בתקווה כי יהיו אלו מילותי הראשונות במסע, ולא האחרונות.
Peace Out,
ליאור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה