פסקול

התקרה בהתה בי חזרה. היא לא התכוונה לדבר יותר משכבר דיברה. היא את שלה כבר אמרה, היא הבינה שאי אפשר לשכנע אותי. היא התייאשה. ואני שוכב לי כאן, מביט בה ומדבר לעצמי, משום שהיא, בייאושה, הפסיקה גם להקשיב. לאחר זמן מה נגמרות לי המילים ואני משתתק. המוח שלי מתרוקן מהכל. אני מגניב מבט לעבר המחברת שהיתה מונחת על השולחן שלי, מחכה, מתחננת, אבל לא יכולתי להביא את עצמי ללקום ולפתוח אותה. החזרתי את מבטי לתקרה. זה נחמד שהיא שותקת, בעצם. היא לא יכולה לצחוק עלי או לשפוט אותי או לדחות אותי או שום דבר כזה. היא כבולה למקום ואין לה ברירה אלא לשמוע את דברי הסרק שלי. אילו רק היו לי כאלה.

מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היה לי מה להגיד. מפתיע שדווקא עכשיו אין לי מילים. אין לי איזו מטאפורה מעניינת או ציור לשוני. אין לי שיר או סיפור. אין לי כלום. אני ריק.

השתיקה הזאת עוד תהרוג אותי.

אי שם באיזה סרט דמיוני שיר מתנגן ברקע. הגיטרות מנגנות אקורדים עצובים, והסולן שר בטון נמוך, כמעט לוחש. קלוז אפ על הפנים שלי בוהות בתקרה. ואז מעבר לתמונה אחרת. אולי שלה, יושבת ומביטה מעבר לחלון וחושבת. והשיר ממשיך להתנגן, רומז לכך שבראש של שנינו אותה מחשבה, אותו געגוע, אותו עצב. עוד מעבר, הפעם אני הולך ברחוב, כל הפנים מטושטשות, שום דבר לא חשוב, רק אני ברור. השיר לאט לאט מתגבר, ונוספים תופים, הקול של הסולן נהיה יותר ויותר חזק. אני מרים את הראש ולפתע, בין כל הפרצופים המטושטשים אני רואה את הפרצוף שלה. העיניים שלנו נפגשות והיא מחייכת בדיוק ברגע שבו השיר מגיע לשיא. השיר נחלש והתמונה דוהה לשחור. הסרט נגמר וכל הצופים יוצאים מהאולם מנגבים את דמעותיהם.

בחיים האמיתיים אני עדיין שוכב כאן. אין מוזיקה, יש רק רעש של מאוורר ומשק כנפיו של עש מסכן. והיא שם, איפשהו, לא חושבת עלי. לא בוהה מהחלון. לא תהיה פגישה מרגשת, לא יהיה סיום שמח, לא יהיה קתרזיס. אני פשוט אמשיך לשכב לי כאן עד שהבוקר יפציע. אחריו יגיע לילה נוסף ואחריו בוקר נוסף ואחריו לילה נוסף ואחריו בוקר נוסף. ואני עדיין אהיה כאן, והיא עדיין תהיה שם. כי דברים לא משתנים, אנשים לא משתנים. אבל פרצופים מטושטשים דווקא יש. כל העולם מטושטש, שום דבר באמת לא חשוב. אולי מתישהו אני אתקל במבט שלה, הפרצוף הברור היחיד, ואולי היא תחייך. אבל לא תהייה דהייה לשחור, הסיפור לא ייגמר, לא יהיו צופים מאושרים. לאחר רגע היא תוריד חזרה את ראשה, ואני אמשיך לבהות. לבהות כמו שאני בוהה בתקרה. רק שגם היא התייאשה.