שירים

הרבה דברים בפוסט אחד, תסלחו לי.


מהישן לחדש.


אחאב

.

הלוואי והייתי תקוע בראשך.
כמו חרוזים בחלומותיו של משורר,
כמו חיזיון בדמיונו של צייר,
כמו תווים במוחו של מלחין,
כמו שאת בשלי.

הלוואי ומילותי היו כמו מפתחות,
פותחות דלתות,
משחררות אותך מכלאך.

הלוואי והיו כמו חימר,
מגשימות אותך,
הופכות את הזיותי למציאות,
מקימות אותך לחיים.

אך אני אינני חי עוד בסיפור אגדה,
משום שאת מילותי מזמן איבדתי,
ואת שם נשארת
בכלוב מחשבותי.

נדודים

אני נודד.

כל חיי נדדתי.

כל שאני יודע הוא ללכת

בין הרים,

בין חולות,

בין קוצים.

רגלי כבר עייפו מצעדים אין ספור,

עיניי האדימו מרוחות דוקרות,

ורק המשא שעל גבי לא הוקל.

לפתע מצאתי עץ וסלע,

חיים בדממה,

צל ויציבות.

והשמש אינה קופחת עוד,

והצמא אינו מציק עוד.

אך הדרך נמשכת,

והיעד עוד רחוק,

ואני בלית ברירה,

ממשיך לנדוד.

אינני יודע למה,

אבל אחרי חיים של מסעות,

אני מוצא עצמי חוזר שוב ושוב לאותה פינת חמד,

שגם כאשר רחוקה היא ממני,

נותרת היא במחשבותי.

מריונטה

אני חי בין שתיקות.

כשדמי זורם,

הוא פועם לפי מקצב עפעפייך.

כשאני נושם,

האוויר לוחש את שמך בין ריאותי.

ובין לבין,

כששקט,

ואין צלילים,

גופי צונח חסר חיים,

ממתין לקול צעדייך,

שיעירו אותו לחיים.

וילון כותנה עבה בליל קיץ חם

אני אוחז בהגה בחוזקה. הכביש ריק, ואני טס על 150. הידיים שלי מלבינות, אבל לי לא איכפת. האורות רוטטים סביבי והופכים לאבקה לבנה שנשפכת על צידי המכונית שלי ונעלמים מאחוריה. הרגל שלי מרגישה כבדה מתמיד, אולי כי גם הראש שלי מרגיש כבד. ופתאום אני רוצה שיהיה מולי קיר. אני חושב שזה יהיה מתאים. עוד מבוי סתום. אולי כשאתנגש בקיר הזה, המטאפורי, הוא יתנפץ. אולי, לשם שינוי, אגיע למבוי סתום שאפשר לפתור. רוב הסיכויים שלא, אני מבין, ולוחץ אף חזק יותר על דוושת הגז. אני אתנגש בקיר ואתנפץ בעצמי. אולי זה עדיף.

אני מגיע לשכונה שלי ומתחיל להסתובב. אין לי מטרה, אני פשוט לא רוצה להכנס לדירה שלי. הדירה הריקה שלי. לעוד שתיקה. היו לי מספיק כאלה. אני מוריד קצת מהירות ומשחק עם ההגה – נוטה ימינה לרגע, נוטה שמאלה לרגע. המכונית שבאה ממולי מהבהבת לי באורות, "תפסיק", היא אומרת בעזרת משחקי צללים, "אתה מתנהג בטיפשות". אני שוקל להניח להגה להסתובב עד הסוף, לאבד שליטה. אני רוצה לאבד שליטה פעם אחת. מעצורים יש בכל מקום. מעצורים ומבואות סתומים.

אלו לא מילות הפרידה שלה שמהדהדות בראש שלי, אלא העדרן. הזוהר העגמומי של השתיקה שבהק מעיניה בזמן שחמקה ממבטי, הריח הנידף של הדממה שנדף משערה בזמן שברח בזריזות לתוך הסדק הדק שיצרה דלת המכונית, הצורות העדינות של השקט שיצר גבה המתרחק. הדממה פה במכונית איתי. יש לה נוכחות יותר גדולה מזו של הבחורה שיצרה אותה. היא כמו תל אבנים, כמו מפל של מים, כמו וילון כותנה עבה בליל קיץ חם, כמו אגרוף לפנים.

אחרי זמן מה אני חונה. אני לוקח איתי את האבנים, המפל, הוילון, והפנים הדואבות שלי ומותיר אחרי במכונית את שאריות הריח שלה. אני מתפלל שהם יתפוגגו עד הבוקר, למרות שאני יודע שהם לא.

לצנוח בלי מצנח


אני בוהה בעוד מבוי סתום,
קירות מסביבי,
ושום מקום לברוח,
שום דרך להתקדם.
אבל זה אני,
לוחם התקוות האבודות.
כמו דון קישוט,
אני יוצא לקרב,
חמוש לעייפה בכלי נשק דמיוניים,
מוגן בשריון מנייר,
מודע בכל רגע שכשיגיע הזמן,
יתפוררו כולם וישאירו אותי חשוף.
כי זה אני,
לוחם התקוות האבודות,
נלחם כאילו יש לי על מה.

והייתם חושבים שאני כבר אדע איך זה,
ליפול ככה סתם,
להכיר את הרצפה מקרוב.
אבל מסתבר שלא,
מסתבר שהרצפה גם כך,
מיודדת יתר על המידה עם הפנים שלי.