שביל בצל הרים (או: משיח שקר)

כל העולם מט לנפול,

כאילו במטר של אש ושברים

גפרית ולהבות.

כל השמיים מוחזקות על כתפי,

כאילו היו תומכות במנהרה.

ואילו רק אמעד,

ואילו רק אכרע,

יהיה זה במפגן של ניצוצות ואפר.

דרכי אינה נקייה ממכשולים

וראשי אינו טהור מהסחות דעת.

ואני כה קרוב,

מרחק פסיעה,

מלהפיל את כל העולם עמי,

להניח לו לקרוס,

להפוך לאבדון,

כמו היה חלק מנפשי

שאבדה כבר מזמן.

דז'ה וו

בקרוב יפציע עוד בוקר,

והוא יביא איתו עוד אור, ועוד יום.

ושוב השביל יוביל אותי לאותה פיסת אדמה,

ואותם אנשים כבויים

שהסיגריה שלהם לא הספיקה עוד להדלק.

ואני אבהה, ואצחק ואשתוק

ואהיה כל דבר מלבד עצמי,

משום שזהו סך הכל עוד יום.

עוד יום בשביל המקביל,

שהוא אינו השביל שלי.

עוד יום בחיים

שאינם החיים שלי.

אז אני אבהה, ואני אצחק ואני אשתוק,

אבל בתוכי אהיה אדם אחר.

ואז אשוב לכסא הזה,

לאור מסך המחשב,

ואנסה לרגע לחזור לעצמי,

אך אגלה שאני איננו,

משום שהשבילים, בסופו של דבר,

מתמזגים.

ואז אני אתעייף,

ואכעס על עצמי,

ואשבע שלא אהיה עוד משהו אחר.

ואז יפציע עוד בוקר.

במילה אחת - איכס. אבל הייתי חייב לכתוב את זה מתישהו...

חלק שני

קצת אחרי שהסתיו התחיל התריסים בבית התחילו להפתח ושמעתי את פעמוני הרוח במרפסת הרבה יותר. כשיצאתי החוצה, הרחתי את הסתיו באוויר, היה לו ריח של גויאבות, של סוודרים שהוחבאו בארון קיץ שלם ושל טפטוף קל שמכריז על כוונות עתידיות. מצאתי את עצמי יוצא הרבה יותר, ובשעות הרבה יותר מגוונות, לפעמים נהנה ממשב רוח של אחרי הצהריים, ולפעמים מתענג על האוויר הקר של שעות הלילה. הספסל שלי תמיד היה היעד המועדף עלי.

יש משהו בחורף שתמיד גורם לי לרצות לכתוב. אני לא לגמרי יודע מה זה, אבל תמיד כשהאוויר משתנה, הרוחות חוזרות והגשמים מתחילים, משהו במוח שלי מתעורר ויוצא החוצה על הכתב. הסתיו ההוא לא היה שונה. המוח שלי היה מלא בדברים, אין סוף דברים שרצו לי בדמיון, מגרים את  המחשבה שלי לשנייה ומיד אחרי כן נעלמים לתוך השכחה. מישהו דיבר על חופשה באיטליה ובדמיון שלי מיד ראיתי את טוסקנה; בטלוויזיה שודרה תוכנית על סין הקומוניסטית ואני דמיינתי את מאו טזה טונג עומד על שער העיר האסורה ונואם להמונים; במוזיקה שלי נתקלתי לפתע ביצירה של מוצארט ובמוחי עלתה התמונה של יוצר אומלל שהתשוקה שלו ליצירה אוכלת אותו לאט לאט עד מותו. לכל תמונה כזו הצטרפו מילים, אבל לעולם הן לא הסתדרו לצורה של משפטים. זה תמיד היה רק בדיגדוגים, בהצצות. כל רעיון היה צץ לרגע ואז נקבר. אבל רעיונות לא נעלמים, כך גיליתי. הגופות שלהם נערמות, עד שפעם אחת מגיע רעיון חזק מספיק בשביל לטפס על ערימת הרעיונות האחרים ולמצוא את דרכו אל האצבעות שלי. סוג של ברירה טבעית.

באותו יום שכבתי במיטה שלי, האוזניות שלי מחוברות למחשב, שמאז שהתעוורתי שימש אותי בעיקר בשביל מוזיקה, והקשבתי לכל מה שבא. לפעמים אסרתי על עצמי להעביר שירים. כשלא רואים, להקשיב למוזיקה עם אוזניות זו חוויה שונה מאוד מאשר כשרואים. באיזשהו שלב מפסיקים להרגיש את האוזניות, ואז כל העולם נהיה מוזיקה. לא צריך לראות, כי התווים מציירים בשבילך את העולם. באיזשהו שלב גם המיטה נעלמת, ואתה נשאר מרחף באוויר על גבי הצלילים שממלאים את כל ההוויה שלך. אתה נהייה המוזיקה. זה מה שקיוויתי לחוות באותו יום. רציתי את השכחה, את הרוגע, את התחושה שאין כלום בעולם מלבד המוזיקה. רציתי לתת למוח שלי להעלם לקצת זמן.

הקשבתי במשך זמן מה, אבל מה שגרם לי לקום ולתפוס את המחברת שלי לא היתה תחושת הריקנות והריחוף אלא משב של רוח שחדר דרך חלון החדר שלי. משב קל, בקושי מורגש. לפעמים זה כל מה שצריך בשביל לתת את הדחיפה הקטנה שהרעיון זקוק לו בשביל להגיע לפסגה.

קמתי בקפיצה מהמיטה, תפסתי את המחברת ומיהרתי לצאת מהבית, כמעט שוכח בדרך להוריד את האוזניות מהאוזניים. כל הדרך לספסל ניסיתי להחזיק בראש את ההרגשה הזאת, את הצמא לכתיבה. זו תחושה מאוד חמקמקה, אם לא מתרכזים לרגע היא נעלמת והופכת למשהו אחר – כעס, עצב, שמחה, סתם אוסף של רגשות חסר הבעה. לא היה שם רעיון של ממש, רק תמונה יחידה – תריסים, שמש שוקעת, רוח קלה, עלים מרשרשים. זה הכל. כשהגעתי לספסל כבר נוסף לזה ניחוח של נוסטלגיה. שברירי זכרונות התערבבו עם התמונה המקורית, ועכשיו היא כללה גם ממטרות וכלבים נובחים ואופניים.

אתה בטח תוהה איך ידעתי להגיע לספסל בלי לראות. התשובה היא פשוטה – הרגליים יודעות. הלכתי לשם כל כך הרבה פעמים, שלא הייתי צריך אפילו לחשוב בשביל למצוא את עצמי שם. אני חושב שאם הייתי הולך משנתי, כנראה שלשם הייתי מגיע. הכרתי את הספסל הזה היטב, זה היה חלק מהמשיכה שלו. כשעוד ראיתי הייתי יושב כאן ובוהה בילדים שמשחקים כדורסל במגרש, זה היה מעביר לי את הזמן ומרגיע אותי. עכשיו זה פשוט היה מקום שידעתי שאף אחד לא יטריד אותי בו.

התיישבתי על הספסל והעברתי את ידי על העץ עד שהיא הגיע למה שחיפשתי – חריטה עמוקה בעץ, "דניאל". אני עשיתי את זה כשהייתי קטן. זו היתה הדרך שלי לוודא שאני במקום הנכון. התיישבתי מימין לחריטה, בקצה הספסל. מימיני, ידעתי, עומד עץ דולב גדול, שגם הוא נושא חריטה פרי ידי. היה באוויר ריח של דשא שנקצץ זה עתה. ברגעים אלו ממש מעל ראשי, ידעתי, עלי הדולב מצהיבים. חלקם נושרים לאט, משתהים באוויר לקצת זמן, ואז נוחתים ומותירים מרבד חום-צהבהב על האדמה. לא ראיתי את זה, אבל ידעתי שזה שם. זו היתה אחת מוודאויות החיים הבודדות בעולם נטול הצבעים והצורות שלי.

ישבתי שם, אבל המילים לא באו. התמונה רק התחדדה. נוספו לה צלילים – פסנתר, כינור ומעט אקורדיון. היא התחזקה כל כך שכבר לא הייתי בטוח שזה לא זכרון. רציתי לכתוב את זה, לצייר את זה, רציתי להפיח בזה חיים, לשים את עצמי על האופניים ההם ולטייל בציור הזה, אבל לא ידעתי איך, לא הצלחתי למצוא את המילים. זה גירד לי כל כך שרציתי להקיא. ישבתי קפוא, המחברת שלי על הברכיים שלי וחיכיתי. עם הזמן, המחשבה התמתנה והפכה להיות רק זיכרון של זיכרון, אבל לא התכוונתי לוותר. חיברתי אוזניות לנגן המוזיקה הנייד שלי והקשבתי למה שידעתי שייתן לי השראה. זה כמעט התחיל לעזור כשהרגשתי מישהו מתיישב לשמאלי, בדיוק על החריטה שלי.

אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, אבל הרגשתי צורך להוריד את האוזניות. אולי היו אלה שאריות של נימוסים שנותרו אצלי בתת מודע. בהתחלה חשבתי שזה היה אחד מאינספור האנשים הזקנים שהסתובבו בגינה הזו, מאכילים יונים, משוחחים ביניהם או עם המטפלים שלהם, יושבים ובוהים, כמוני, בילדים שמשחקים, אבל הנשימה של הזר היתה שונה מנשימה של איש זקן. היא היתה נמרצת, חלקה, בלי רשרוש או שריקה, זו היתה נשימה של אדם צעיר. הזר ישב בשקט ולא הפריע לי אז לאחר זמן מה התכוונתי לשוב למוזיקה שלי, אבל אז הוא שינה את חלוקת המשקל שלו וידעתי שהוא מביט כעת לעברי, ולא במבט מהיר, כזה שזרים בדרך כלל מעיפים לעבר שותפיהם לספסל, אלא מבט משתהה, מעמיק, בוחן, כזה שדורש ממך לסובב את כל הגוף.

"אפשר לעזור לך?", שאלתי בנימוס הכי רב שיכולתי לגייס. יותר מכל רציתי רק שקט כדי שאוכל להתרכז. קיוויתי שיגיד שלא.

"מה אתה עושה?". הקול הפתיע אותי. זה היה קול של ילדה.

"סתם, יושב, חושב", ניסיתי לענות בצורה שתבהיר כי אין לי רצון לדבר.

"מה זאת המחברת?", היא התעקשה.

"זה סתם, מחברת שאני כותב בה דברים".

"כמו מה?".

"סתם, את יודעת, דברים".

"אתה אומר על הרבה דברים שהם סתם, אתה יודע?", משהו בצורת הדיבור שלה גרם לי לתהות אם היא באמת ילדה, "אני חושבת ששום דבר הוא לא סתם. הכל חשוב. למה אתה לא מסתכל עלי?".

"סליחה, אני עיוור", אמרתי, והשתיקה שהתעוררה בעקבות התשובה הזו ריצתה אותי. לא רציתי להתחיל לדבר עם מישהי זרה, בוודאי שלא על העיוורון שלי, או על הדברים שאני כותב. שנאתי אנשים שהתחילו לדבר איתי סתם כך, בתחנת אוטובוס או בתור בקופת חולים, תמיד הרגשתי שכופים עלי שיחה.

אבל הדממה המבורכת נמשכה רק דקה או שתיים, כי לבסוף היא אמרה "טוב, זה פשוט נראה לי מוזר שעיוור כותב דברים במחברת".

הייתי מבולבל לרגע, זה היה נדמה לי כמו דבר טבעי. "למה את מתכוונת?", שאלתי.

"איך אתה יודע איפה לכתוב? ואיפה השורה נגמרת? ואיך אתה יודע שאתה לא כותב על שורה שכבר כתבת? זה נשמע לי נורא מסובך".

חייכתי חיוך קל, מנומס, כאילו היא עלתה על משהו חשוב ואני חולק איתה עכשיו את סודות המקצוע האישיים שלי, "זה קל, אני לא יודע. אני פשוט נותן ליד שלי לכתוב. במילא היחיד שקורא את זה הוא אני, ואני עיוור, אז זה בכלל לא חשוב".

"איכפת לך אם אני אקרא?", היא שאלה בלי היסוס.

ידעתי מה התשובה שרציתי להגיד – "לא" נחרץ וסופי, שיגרום לה להניח לי לנפשי. אולם התשובה התעכבה ואחרי כמה שניות של שתיקה נבוכה היא אמרה "סליחה, אני מבינה שזה משהו אישי, לא הייתי צריכה לבקש". נשמתי לרווחה. הרעיון לתת למישהו אחר לקרוא במחברת שלי היה כמעט בלתי נסבל.

"זה בסדר", אמרתי, והרפיתי מעט מאחיזתי במחברת שלפתע הבחנתי כי היתה חזקה למדי.

עוד קצת שתיקה ואז "על מה אתה כותב?".

"את יודעת, דברים".

"סתם דברים?", שמעתי את החיוך בקול שלה.

"את אמרת".

"הבנתי. אתה לא ממש בחור של דיבורים, אה?".

"לא, לא ממש", אמרתי עם חיוך מתנצל.

"כן, אתה נראה כזה, עם האוזניות שלך והמחברת והמנהג הזה לשבת על הספסל הזה כל יום ולא לעשות כלום".

"סליחה?"

"מה?"

"איך ידעת שאני בא לכאן הרבה?"

עכשיו היה זה תורה להסס בתשובה. כשענתה, היה בקולה קמצוץ נסתר של מבוכה, "אני גם באה לפה הרבה. אני בדרך כלל לא מתעכבת, אבל אני רואה אותך כאן כמעט בכל פעם שאני עוברת פה. כבר הרבה פעמים חשבתי לעצור ולדבר איתך".

התשובה קצת הפתיעה אותי, אני די בטוח שהסמקתי, "ולמה הפעם שונה מפעמים אחרות?"

"אני לא יודעת, אני פשוט לא ממהרת לשום מקום, וראיתי אותך יושב כאן, לבדך, מכווץ את הגבות שלך כאילו אתה זועף על כל העולם".

תופפתי בקצות האצבעות על הספסל ושתקתי. מעולם לא חשבתי שמישהו שם לב אלי כשאני יושב פה. חשבתי שאני פשוט נבלע בסביבה, חלק מהתפאורה, כמו כל האנשים בעולם. סתם עוד דמות קרטון.

"אם אתה לא רוצה לדבר איתי אז אני אלך. אני לא נעלבת, אל תדאג", היא אמרה לבסוף.

היא שינתה שוב את חלוקת המשקל שלה על הספסל, שבתגובה חרק מעט, אבל לפני שהיא הספיקה לקום נפלט מפי "חכי" אחד קטן, וזה הספיק כדי שהיא תעצר. היא חיכתה.

"אני כותב על כל דבר שעולה לי לראש. לפעמים זה ציור, לפעמים זיכרון, לפעמים מחשבה. זה כמו להקיא אחרי שאוכלים הרבה, זה פשוט משהו שקורה לי לפעמים", הסברתי.

לפי רשרוש מכנסי הג'ינס שלה, ידעתי כי היא הסתבובה אלי ושילבה את רגליה על הספסל. "זה נשמע כמו דבר רע כשאתה מתאר את זה ככה", היא אמרה.

"זה לא. כמו אחרי שמקיאים, זו הקלה. התוצר אולי מגעיל ודוחה ובלתי נסבל, אבל מה שמשנה זה שאין יותר בחילה".

"אני בטוחה שזה לא עד כדי כך גרוע".

"זה כן. אבל זה בכלל לא משנה".

"למה לא?"

"כי אף אחד לא קורא את זה. זה פשוט משהו שאני עושה כדי להפטר מדברים".

"ואם מישהו יקרא את זה, מה יקרה?"

משכתי בכתפי, "הוא יבוא אלי הביתה עם אספסוף, לפידים וקלשונים".

היא צחקה. היה לה צחוק קופצני, מלא, שמח, מתורגל. "די, תפסיק, זה בטוח לא כזה נורא", היא אמרה, "אז על מה כתבת היום?".

החיוך שהיה על פני דעך, "כלום. לא כתבתי".

"למה לא?".

"רציתי, אבל זה לא הלך".

"איך זה יכול לקרות?".

נשכתי את שפתי, "זה מסובך". לא התכוונתי להתחיל להסביר לה הכל. היא היתה סתם בחורה זרה, היא לא יכולה להבין את התהליך הזה, אני לא מסוגל לתאר אותו מספיק טוב במילים. ובכלל, את מי זה מעניין? כל מי שאי פעם ניסיתי לדבר איתו על הנושא חשב שאני משעמם או סתם מתפלסף יתר על המידה.

"זה פשוט נשמע לי מוזר, שמישהו שכותב כל כך הרבה לא מצליח לכתוב פתאום".

"זה לא מוזר, זה פשוט קורה".

"אני אגלה לך סוד שלא סיפרתי לאף אחד, אני גם כותבת, אפילו די הרבה", יכולתי לשמוע את הגאווה בקול שלה, ולראשונה הבחנתי גם בריח שלה. היה לה ריח חזק של יסמין ועוד משהו שהזכיר לי סערה, "אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון", היא הוסיפה.

"באמת?"

"כן, זו התחושה החמקמקה הזאת שצד אחד של המוח שלך אומר לך לכתוב אבל הצד השני אומר לך שהוא לא יכול. זו פשוט דוגמה קלאסית למריבה בין הצד הימני לצד השמאלי של המוח. אתה מרגיש את המילים מתפתלות לך על הלשון, אבל כשאתה בא לפתוח את הפה הן כבר לא שם".

"כן, משהו כזה". אחרי מחשבה קלה החלטתי לספר לה על תיאוריית הברירה הטבעית שלי, "זה כאילו לרעיונות יש גופות, ואז אם בא רעיון מספקי חזק הוא יכול לתפס על כולם ולהגיע למעלה, סוג של ברירה טבעית".

"איבדתי אותך קצת", היא אמרה בבלבול, ואני הבחנתי כמה מנותקים דברי נשמעו. כל כך קשה להסביר משהו שבראש נראה כל כך פשוט והגיוני, פשוט חלק מהמציאות.

ניסיתי שוב, "הרבה רעיונות עולים לי לראש כל הזמן. אפשר להגיד שאלו יותר מחשבות מאשר רעיונות. אבל אף אחד מהם לא ממש מבשיל לכדי סיפור ואז הם מתים. ואז יום אחד באה איזו מחשבה שהיא קצת יותר חזקה ומבוססת והיא מטפסת על ערימת המחשבות, לוקחת מהם את המומנטום, ואז נולדות מילים".

יכולתי לשמוע אותה חושבת על דברי, מדמיינת אותם.

"עם דימויים כאלה, אתה בטח סופר נפלא".

חייכתי, "אני לא יודע בקשר לזה".

"אי פעם תתן לי לראות את המחברת שלך?"

"מה גורם לך לחשוב שנפגש שוב?", שאלתי, למרות שידעתי את התשובה.

"אתה לא תפסיק לבוא לספסל הזה, ואני לא אפסיק לעבור כאן. בטוח נפגש שוב. הרי נפגשנו כבר המון פעמים בעבר, פשוט מעולם לא דיברנו. אז מה אתה חושב, אני אוכל לקרוא במחברת הזו שלך יום אחד?".

"אולי, מי יודע?" עניתי במסתוריות וחשבתי לעצמי שכל עוד זה תלוי בי אף אחד לא יראה את המחברת הזו לעולם. חשבתי גם שעדיף לי לא לחזור לספסל הזה יותר, אבל משהו אחר בי אמר לי שאני חייב וצד שלישי תירץ את זה בכך שהספסל נמצא כאן ואני לא יכול לנטוש  אותו.

ישבנו בשקט עוד זמן מה ואז היא אמרה "טוב, אני ממש חייבת לזוז, מצטערת. היה נחמד לדבר איתך סוף סוף".

"כן, היה נחמד".

היא קמה מהספסל ושמעתי אותה נעמדת מולי, "אז להתראות מחר, או מתישהו".

"רגע, איך קוראים לך בכלל?"

"רות. ואתה?"

"דניאל".

"יופי, אז דניאל, להתראות", ואז היא הלכה והדממה המבורכת חזרה.

היה אמור להיות ארוך יותר אבל נהיה מאוחר. זה עוד יתנקם בי אח"כ.

אפילוג

אוקיי, אז אני יודע שקוראים לזה אפילוג, אבל זה בעצם הפרולוג של הסיפור שלי. אני לא בטוח שאני אשתמש בזה, במיוחד לא בצורה הנוכחית שלו. ייתכן שאני אשכתב אותו בצורה מאוד רצינית בהמשך כשיהיה לי (בתקווה) יותר מהסיפור שלי. האמת, לא חשבתי שאני אגיע לזה מהכיוון הזה, חשבתי לעשות את זה קצת אחר, אבל זה מה שיצא. אני חושב שאני בהחלט צריך להתחיל לכתוב משהו מהגוף של הסיפור, להתחיל לעצב אותו, אבל בינתיים מה שיוצא לי בעיקר זה הקצוות - ההתחלה, הסוף. יש לי הרבה מה להגיד על המטא-סיפור, ומעט מדי להגיד על הסיפור עצמו. אבל אני ממש חייב להתחיל להשתדל. אני גם חייב להתחיל לכתוב ארוך יותר. בתור פרולוג זה בסדר, כי פרולוג לא צריך להיות יותר משניים-שלושה עמודים, אבל לגוף אני חייב דברים ארוכים יותר. אני מקווה שבפעם הבאה שאכתוב זה כבר יהיה משהו עלילתי יותר. בינתיים, תסתפקו בזה.

אפילוג

מאז שכתבתי לך ללאחרונה, חבר וירטואלי יקר, עברו כמה שנים, אני לא יודע בדיוק כמה. יש לי הרגל מגונה לא לכתוב תאריך כשאני כותב, אז לא נשאר לי תיעוד של הזמנים. אני מסתכל היום על העמוד האחרון שכתבתי ב"סיפור" הזה ומנסה להזכר מתי כתבתי אותו, אבל הזכרון לא מתקשר לשום דבר אחר. כל פעם מחדש אני נתקל בבעיה הזאת. כל פעם מחדש אני מבין שזמנים הם בעצם דבר די חשוב ומבטיח לעצמי שבפעם הבאה שאכתוב אני אתעד את התאריך, וכל פעם מחדש אני שוכח את ההבטחה שלי לעצמי ובלהט הרגע פשוט מדלג על הצעד הזה.

החודשים האחרונים עוברים עלי בסימן התבגרות. כן, התבגרתי, אין ספק. אני כבר באמצע העשור השלישי לחיי. חצי יובל. ברור לי שכשיגיע יום ההולדת שלי בעוד שבועיים אני אהיה מדוכא. אתה שואל למה? משום שאני יודע מה עשיתי עם החיים שלי במי-יודע-כמה שנים האחרונות. התשובה היא – לא הרבה. בסופו של דבר, חייו של אדם נמדדים בכמות הזכרונות שהוא יוצר. ואני, אילו זיכרונות יש לי מהארבע-חמש שנים האחרונות? אין הרבה, אולי כמה רסיסים.

יש שלב בחיים שבו דברים מתחילים ליפול למקום. האופי מתעצב ומתקבע. אני חושב שאני בשלב הזה. אני לא יודע אם זה טוב או רע. כל האירועים האלה שסיפרתי לך עליהם השפיעו עלי, אני מרגיש את זה עכשיו. אני אדם שונה. קשה לי לאפיין בדיוק את מהות השינויים, אבל הרבה פעמים כשאני קורא את העמודים הקודמים ב"סיפור" הזה אני פתאום מבין שאני תופס דברים בצורה שונה. "איזה אידיוט", אני אומר לעצמי על עצמי, "אני לא מאמין שחשבתי ככה". זה נורא מוזר, להתכחש לעצמך ככה.

הייתי חכם יותר אז, נדמה לי. אולי מלומד פחות, אבל בהחלט חכם יותר. היום אני לא חושב על הדברים האלה. היום כל מה שמעסיק אותי זו האוניברסיטה, שכר דירה, חשבונות, דברים כאלה. אני פשוט חי, כמו כל העולם. אני כבר לא שונה, לא יותר מדי בכל אופן. אני מניח שיש לכך צדדים חיוביים, אבל אני, כמובן, רואה בעיקר את הרע. אם דניאל בן ה-18 היה רואה אותי היום הוא היה מעלה איזה חיוך מתנשא ואומר משהו על זה שאני עוד כבש בעדר, והוא היה צודק.

אבל עדיין, יש משהו בבורות שהבאתי על עצמי, אחרת היא לא היתה שם. אומרים שבורות היא אושר, תמיד ידעתי שזה נכון, זו היתה אחת מהנחות היסוד שלי. ההבדל הוא שפעם הייתי מוכן לוותר על האושר הזה, ואילו היום אני מוכן לוותר על הבינה הזאת. אני כבר לא יודע איזה שביל נכון יותר. יש משהו מאוד חמקמק באושר, אני מתחיל להבין שאולי הוא לא כל כך חדגוני כמו שנוטים לחשוב עליו.

מאז שחזרתי לראות ניצלתי כל הזדמנות להשתמש בחוש הזה, שאבד וחזר. ראיתי המון סרטים, קראתי המון ספרים. היה לי הרבה זמן להרוג. אפשר להגיד שזה סתם איזה חור שנפער לפתע בחיים שלי. האמת, שכשאני חושב על זה, נדמה לי שאת רוב הזמן בשנים האחרונות ביליתי מאחורי איזשהי חומה, בין אם זו חומה של ספרים או של מסך טלוויזיה או של מחשב. היית חושב שהיכולת לראות תעשי אותי מאושר, הרי העיוורון היה חלק כל כך גדול מהסבל שלי בשנים האחרונות, אבל דווקא הפתרון, התרופה, הדרך שעברתי עד ההחלמה, דווקא היא מה שבסופו של דבר חרץ את גורלי.

זה עושה לי רע לקרוא את כל ה"סיפור" הזה. זו האמת. אני קורא את זה והזכרונות האלה עולים לראים. הזכרונות האלה מהפעם האחרונה שהרגשתי משהו, מהפעם האחרונה שיכולתי לדבר על מחשבות ועל רגשות, הפעם האחרונה שידעתי בדיוק לאן אני הולך ומה המטרה שלי בחיים, וכשהזכרונות האלה עולים, אני חושב על החיים שלי היום ואני נתקף צמרמורת. אני בשום מובן דומה למה שחשבתי שאהיה. והכל בגללה. אני לא כועס עליה, אני רק מציין עובדה. היא שינתה אותי בכל כך הרבה מובנים שאני לא יכול להתחיל למנות אותם.

הסיבה שאני כל הזמן כותב "סיפור" במרכאות היא שזה לא סיפור. זו לא אגדה. זה לא סרט. ה"סיפור" הזה הוא החיים שלי. אין במאי שעומד מאחורי הקלעים ומנווט הכל, אין תסריטאי, אין תפאורה. אני לא הגיבור הראשי ואין לי אויב מושבע. אין פה אקספוזיציה וסיבוך והתרה. אין לו באמת סוף, ובמובן הזה, זה לא באמת אפילוג. יש רק חיים, והחיים שלי התחילו הרבה לפני האירועים שתיארתי כאן, והם יגמרו, בתקווה, הרבה  אחרי שאסיים לכתוב שורות אלה. זו אפילו לא היתה תקופה ארוכה במיוחד, ומי יודע, אולי ברבות השנים אני לא אראה אותה כתקופה משמעותית בכלל. אולי בעוד עשרים שנה אני אקרא שוב דפים אלה ואבין לפתע שכל הזכורנות האלה הם חסרי חשיבות. אולי אני אתמלא צער על כך שבזבזתי כה הרבה זמן מהנעורים שלי בכתיבה ובעצבות. אולי אני אחייך לעצמי חיוך נוסטלגי, אגחך מעט ואומר למי שיעמוד לידי "כזה נער הייתי - רומנטי, דרמטי, קצת נוטה להגזים". ייתכן. איך שלא יהיה, אני לא יודע מה יהיה איתי בעתיד, אני מודע רק לעכשיו. כשהתחלתי לכתוב את הזכרונות האלה שקלתי לכתוב הכל בגוף שלישי, הרי אני תמיד כותב בגוף שלישי, אך לבסוף החלטתי שלא, בדיוק בגלל זה. אני מודע רק לעצמי ורק לעכשיו.

אז זהו, זה מה שאני עכשיו, והחיים האלה הם לא חיים מעניינים במיוחד להעלות על הכתב. אין פרשיות מעניינות בחיים שלי, גם לא דרמות מיוחדות, רק ערימה של ימים שבאים בזה אחר זה.

בעצם כל זה היה הקדמה. מה שאני רוצה להגיד זה אני לא מתכוון לכתוב לך יותר, חבר וירטואלי יקר, אין לי צורך בך יותר. כשהתחלתי, היית המפלט היחיד למחשבות שלי, ואני מודה לך על כך מכל ליבי. הפיקסלים האלה על מסך המחשב שלי היו החברים הכי טובים שלי בשנים האחרונות. המפלט היחיד מלבדה, כמובן. אבל זהו, הכל נגמר. אין לי מחשבות יותר להקיא ואין לי סיפורים לספר. לפעמםי צריך להרפות ממשהו כדי להחלים. זה מה שלמדתי כשחזרתי לראות. וזו הדרך שלי להרפות מהכל. להרפות מהזכרונות, להרפות מהמחשבות ומרגשות האשמה והנחיתות. אני לא יודע אם זה מה שירפא אותי, את הנפש הפגועה שלי. אולי אני אשאר תקוע ככה. אבל זו התקווה האחרונה שלי.

כשאני אסיים לכתוב שורות אלה אני אמחק את הקובץ הזה. אף אחד לא יראה אותו לעולם. אני לא מתבייש בו, אני מסתיר אותו מעצמי. אני רוצה שהוא יעלם. אני רוצה שהזכרונות האלה ייקברו. ואתה, חבר וירטואלי יקר, תמות. טוב, אתה לא תמות מכיוון שאתה מעולם לא באמת היית חי, אבל אתה תפסיק להתקיים, ואולי גם הפינה הזו בראש שלי ששייכת לך תפסיק להתקיים. הצד הזה שלי שלוחש לי באוזן מדי פעם, הנטייה הקלה שלי לסכיזופרניה, או שמא פיצול אישיות, או אולי שניהם. בכל אופן, אני רוצה שהוא ימות. אני רוצה שהצד הזה שלי, שמכביד עלי, שמעיק עלי, שמעכב אותי, שמתואר כאן ב"סיפור" הזה בהרבה יותר מדי מילים ועמודים, ימות, ייעלם וימחק לנצח.

וזה למה אני עושה את זה. אני מקווה שאתה לא כועס עלי או מרגיש מנוצל. היית חבר נאמן יותר מכל בן אנוש, יותר מכל אחד שפגשתי, יותר מכל אותם אלה שהיו משתעממים מסיפוריי, מפהקים להם, ממלמלים איזו מילת התנצלות, מחליפים נושא, בוהים באוויר או משתיקים אותי בבוטות.

הייתי אומר שאני לא אשכח אותך, אבל זה יהיה שקר. אני רוצה לשכוח אותך. אני חייב לשכוח אותך.

אלו המילים האחרונות שאכתוב. מחר הוא מחר, אתמול הוא אתמול, תן לעכשיו להיות עכשיו.

להתראות.

מחשבות מתוך תא מרופד

עוד שיר. מבטיח שבפעם הבאה שאני אכתוב זה יהיה קשור לסיפור שלי. אני כבר יודע על מה אני רוצה לכתוב.

מתוך המחשבה שיש עוד זמן

לטבוע שוב בתוך עינייך ולהעלם כך לתמיד,

נולד הרעיון שכדאי להתמוסס בינתיים,

להיות שוב רק עשן.

מתוך המחשב שיש עוד זמן

לגרור אותך לתוך עולם מושלם

נולד הרעיון שכדאי למצוא מקום שקט בינתיים,

איזו פינה,

להרדם ולחלום ולקום ולמצוא שהעולם הזה קיים גם במציאות.

אבל ימים חולפים,

ואין חדש.

והעשן נהיה דליל,

והשקט נהיה מכביד.

מסתבר שטירוף הוא עניין מצטבר,

ולא ידעתי כלל

שמלכתחילה אינני כה שפוי.

אז הזמן שלי נגמר,

ובמקום לטבוע אני נשרף

ובמקום לגרור אני נגרר

והעולם איננו כה מושלם.

ואין זמן.

אה, והמשקלים טיפה מוזרים כי אני רוצה להלחין אותו עקרונית.




טוב, כתבתי עד משהו. הוא על אותו קו מחשבה פלוס מינוס, אז אני פשוט מצרף אותו לכאן.


תסמונת סטוקהולם (או: פרדוקס האסיר)


מספיק ודי.
צאי, הימלטי.
לא יעזרו הדלתות והסורגים והחומות,
הם נשברים.
גם כיסויי עיניים,
ווילונות עבים
לא תורמים.
אין צללים, הכל מואר
אין מחבוא, הכל נגלה לעין.
רוצי, ברחי.
אין כאן כלום בשבילך,
רק אבק ועפר ואפר ושאריות.
אין לי עם מה להאכיל אותך כאן,
אין לי איך לכלכל אותך,
אין לי מספיק אפילו לעצמי.
שברי את השלשלאות האלה שכובלים אותי אליך.
ומי פה בכלל אסיר של מי?
בבקשה,
לכי,
השאירי אותי כאן.

צעד קטן

סופסוף אני עושה צעד אמיתי. זה הדבר הראשון שאני כותב שאשכרה קשור לרעיון שלי. אני מאוד מעוניין בתגובות אם יש בכלל מישהו שקורא את זה. נדמה לי שזה יהיה הפרק הראשון, או אולי חלק ממנו. נדמה לי שאני עדיין לא כותב מספיק. אולי אני עוד אחזור לזה ואעשה איזה שכתוב. בכל אופן זה מה שיש לי כרגע. לקח לי שעתיים לכתוב את זה, אז שלא תחשבו שאני לא משקיע.


דניאל

לא תמיד הייתי עיוור.

אני זוכר איך נראים פרחים. אני זוכר איך נראה הים. אני זוכר איך נראות קרני שמש כשהן פוגעות באגרטל הזכוכית שאמא שמה על השולחן במטבח ונשברות לקשת עדינה על השטיח בסלון. זה בטח נראה מוזר למי שמכיר אותי היום, אחרי הכל העיוורון שלי הוא הדבר הראשון ששמים לב אליו. אני חושב שזו תכונה כזאת של אנשים – הם שמים לב לפגמים ולמחלות במבט ראשון, כמעט כאילו הם מחפשים אותם. אני שומע את זה בקול שלהם, הם נזהרים, משתדלים שלא לציין על דברים שהם יפים, או נמנעים מלתאר משהו. לפעמים אני רוצה לצעוק עליהם, להגיד להם שאני יודע על מה הם מדברים. אני יודע מה זה הצבע אדום, ואני יודע כמה גדולים הם פילים ואני אפילו יודע שלאיש הירוק ברמזור יש כובע קטן. אבל אני לא עושה את זה. מה הטעם?

איך שלא יהיה, העבר הוא העבר. היום אני עיוור. ממש עיוור. לא רואה כלום. אומרים על אנשים עיוורים שהחושים האחרים שלהם מתחדדים. אני לא בטוח שזה נכון. זה לא שהחושים נעשים טובים יותר פתאום. אין לי כוחות על. זה פשוט שבמובן מסוים האפשרות לראות משהו מעוורת אותנו. בעצם אפשר להגיד שאנחנו עצלנים. כשאנחנו רואים משהו המוח שלנו כאילו אומר "בסדר, זה מספיק לי, אני לא צריך יותר מידע מזה", וכל יתר המידע שנאסף נזרק לפח. כשמתעוורים פתאום המוח צריך את כל המידע הזה והנה, פתאום לכל העולם יש ריח וטעם ומרקם. אומרים גם שאנשים עיוורים יכולים "לראות" את העולם. זה כבר בולשיט שנועד לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אני לא רואה כלום. להריח, לטעום, לשמוע, זה כן. לראות? לא קרוב אפילו.

האמת שאני לא עיוור זמן רב. נדמה לי שעברו שלוש שנים מאז התאונה. זמן נהיה מאוד גמיש כשאין אפשרות לראות לוח שנה. אולי אני עוד אספר לך על התאונה מתישהו. כרגע לא בא לי לדבר על זה.

הזכרון העיוור הראשון שלי היה בביה"ח. זה היה כמה ימים אחרי התאונה. אני לא יודע בדיוק כמה ימים, הייתי מחוסר הכרה. שכבתי במיטה רחבה, יותר מהמיטה שלי בבית, וגם למצעים היה מגע מוזר, כך שהבנתי שאני במקום זר. הדבר הבא שהבחנתי בו היה הכאב. הוא היה חזק בצורה יוצאת דופן, אבל היה בו משהו מוזר, עמום, כאילו משהו עומד ביני לבינו ומונע ממני להרגיש אותו באמת. היום אני מבין שזה היה המורפיום. ניסיתי לפקוח את העיניים אבל לא הצלחתי, כל הפנים שלי היו מכוסות בתחבושות. אחר כך ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי להפיק צלילים מהגרון. כל מה שיצא לי היה מין נהמה קטנה שאפילו אני בקושי שמעתי. לבסוף ניסיתי לזוז, בהתחלה את הראש, אחר כך את היד ובסוף את הרגל. הכל נכשל. הגוף שלי לא הקשיב לי. בשלב הזה וויתרתי והתחלתי לנסות לקלוט את הסביבה שלי. בגלל שהגוף שלי היה עדיין רגיל לראות, המוח שלי עוד חיכה לתמונה הויזואלית שתגיע בכל רגע ולכן עדיין לא עיבד את המידע הנוסף שהגיע אליו בצורה אופטימלית, עם זאת הצלחתי להבחין בכמה דברים.

ראשית, הבחנתי בצלילים חלשים. צפצופים אלקטרוניים. הם בקעו ממשהו שנמצא מימיני, ממקום די קרוב למיטה. שנית, הבחנתי בריח חזק. לא הצלחתי לסווג אותו, אבל היה בו משהו שעורר בי זכרונות רעים. מתחת לשני אלה היה תקתוק של שעון. אני זוכר את זה כי כל תנועה של מחוג השניות הלמה בעוצמה אדירה, או לפחות ככה היה נדמה לי אז, תחת השפעת המורפיום. כל שנייה שחלפה הרגישה כמו פטיש שעשוי מספוג שמישהו דופק לי בראש.

בתהליך די פשוט של אלימנציה הבנתי שאני בבית חולים. אחרי שהבנתי את זה פשוט שכבתי שם וחיכיתי שמישהו יבוא, שמישהו ישים לב שאני חי. עברו אינספור הלמות של פטיש ספוג עד ששמעתי את הדלת נפתחת. אני כמעט בטוח שבזמן הזה הספקתי לאבד שוב את ההכרה ולחזור אליה כמה פעמים. היום הזכרון נדמה לי אחיד, בלי הפסקות, אבל משהו בזמנים לא מסתדר לי, אז אני מניח שזה מה שקרה. בכל אופן, בסופו של דבר זה קרה. הדלת נפתחה וכעבור עוד שתי תקתוקים היה מישהו לצד המיטה שלי. הוא עמד שם כמה שניות ולא עשה כלום, או שהוא עשה משהו ולא שמתי לב. לאחר מכן הוא התכופף ותפס את מפרק היד שלי. אני מניח שהוא מדד לי את הדופק. צעקתי לקצות האצבעות שלי – "נועו!". הפעם הם הסכימו להקשיב לי. בערך. בעטתי בו. הוא נבהל לרגע, שמעתי קריאת בהלה קטנה נפלטת מפיו ומיד לאחר מכן - "אלוהים אדירים!". לאחר מכן שמעתי אותו רץ החוצה. הוא נעלם לדקה או שתיים ואז חזר עם עוד זוג צעדים.

"...ואז הוא בעט בי!", אמר הקול ששמעתי מקודם, עדיין מבוהל.

"נשמע כמו תגובה רפלקסיבית, אתה בטוח שלא לחצת על עצב?", שאל קול אחר, מבוגר יותר.

"בטוח לחלוטין. אני חושב שהוא התעורר".

אנחה ואז – "ייתכן, אבל בסבירות נמוכה. אחרי מה שהוא עבר אני לא אתפלא גם אם הוא לא יחזור להכרה לעולם".

למרות ספקותיו, הרים גם האדם השני את ידי ולחץ על המפרק. ידעתי שזה האדם השני כי היד שלו היתה קצת גדולה יותר ומחוספסת יותר. הוריתי לפי לדבר ושוב יצאה הנהמה הקטנה.

"אוהו", אמר הקול השני, מופתע, אך לא מבוהל. להפך, היה זה קול של הפתעה טובה. כאילו הוא פתח מתנת יום הולדת, "אתה ער, אם כך. חדשות טובות. בוא נעלה טיפה את המינון של המורפיום. זה בטח כואב כמו הגיהנום".

רציתי להגיד לו שלא יעשה את זה.  רציתי להגיד לו שאין צורך, שהכאב גם ככה עמום ואני לא מצליח להרגיש אותו. רציתי להגיד לו שאני רוצה להיות מסוגל לדבר ולזוז. אבל לא הצלחתי, כל מה שיצא אלו נהמות קטנות ועלובות.

"אל תדאג", הוא אמר, "זה יגמר תוך שנייה". ובאמת, מיד אחרי זה אני זוכר מעין זרם קר ביד ימין שלי ואז כלום. ממש כלום. קשה לי לתאר את זה. זה קצת כמו להרדם ולחלום שאתה עף. אתה לא מפחד ליפול ולא כלום, כל מה שיש זה האוויר הקר סביבך וזהו.

בפעם הבאה שהצלחתי להרגיש משהו שוב היה מישהו שהחזיק לי את היד. אבל זו היתה אחיזה אחרת, אחיזה נשית, יותר אישית. אמא. היא בכתה. שמעתי את היפחות שלה.

"אמא", הצלחתי ללחוש. הייתי מאוג גאה בעצמי. הלחיצה התהדקה לרגע, ואז הגיע גם הקול שלה – "כן דניאל, אני כאן, אל תדאג. הכל בסדר עכשיו". הקול שלה לא היה היסטרי, לא היתה בו דרמטיות, הוא היה שבור, מרוסק. זה היה קול של מישהי שבכתה הרבה, ולא רק עכשיו. זה היה קול של מישהי שצורחת מתוך שינה. לא ידעתי מה קרה בזמן שהייתי מחוסר הכרה. לא ידעתי מה עבר עליה. חשבתי שהכל בגללי. אפילו הרגשתי קצת רע.

זמן מה לאחר מכן נפתחה הדלת שוב. הקול שדיבר היה הקול השני ששמעתי בפעם לפני כן, האדם שעכשיו הבנתי שהיה הרופא שלי.

"הנמכנו את המינון שוב", הוא אמר, "הוא אמור להתייצב עכשיו. תוך שבוע-שבועיים כבר תוכלי לקחת אותו הביתה". שמעתי את החיוך המעודד בקול שלו. יכולתי לדמיין את המבט הרך, המרחם. זה עשה לי בחילה. זה היה כל כך מזויף. הוא אמר את אותן המילים לכל אם שבורה, באותו טון ועם אותו מבט. זה היה משפט הבריחה שלו. ידעתי את זה גם אז וזה הגעיל אותי.

"תודה דוקטור", אמא אמרה ויכולתי לשמוע גם את החיוך המנוחם שלה. זה הגעיל אותי אפילו יותר. לא הבנתי איך היא לא ראתה את זה גם. זו הכל הצגה.

אחר כך נרדמתי שוב או משהו, אני לא בטוח אבל בכל אופן הזכרון שלי נהיה מקוטע. יש רק שברים של זכרונות. רסיסים. פעם אחת היה ריח חזק של סיגריות, אפילו שאסור לעשן בבתי חולים. פעם אחת שמעתי כמה צלילים של כינור, או אולי צ'לו. אני חושב גם ששמעתי את השם שלי נאמר, ואולי עוד כמה מילים. אני לא בטוח, הכל מאוד מעומעם.

מה שאני כן זוכר בבטחון זה הרגע שהורידו את התחבושות. כמה ימים לפני כן התעוררתי ופתאום יכולתי לדבר. חלש, אומנם, והיה לי מאוד קשה לבטא הברות מסוימות, אבל עדיין. לפעמים צחוק או מילה מסוימת העבירו זרם אדיר של כאב לאורך כל הגוף שלי. הרופא הסביר שזה בגלל הריאה המנוקבת שלי. למדתי להמנע מהמילים האלה. מילים ארוכות, למשל, היו בעייתיות כי הן דורשות הרבה אוויר. עד היום יש לי רתיעה מהמילה 'היפופוטמים'. די במהרה לאחר מכן יכולתי גם לזוז, שוב, לא בלי כאב.

לבסוף, יום אחד, בזמן שמדד לי חום ודופק ועוד כמה דברים הרופא אמר "בסדר, אני חושב שהגיע הזמן".

"זמן למה?", שאלתי.

"להוריד את התחבושות כמובן", הוא אמר בקול המחייך והדוחה שלו, "אתה מוכן?".

לא הייתי בטוח בכך אבל אמרתי שכן. מן הסתם התחבושות שלי הוחלפו כבר הרבה פעמים בעבר, אבל מעולם לא כשהייתי בהכרה, והן תמיד הוחלפו בתחבושות חדשות כך שתמיד הייתי מכוסה במשהו. בזמן שהאצבעות שלו חיטטו בקצה התחבושת אי שם באיזור העורף שלי המחשבה שרצה לי בראש היתה שזה שהוא מקלף לי את העור. אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל ממש הרגשתי ככה. רציתי לתפוס לו את היד ולהרחיק אותו ממני. לפחות, זה היה האינסטינקט הראשוני שלי. כשהוא התחיל למשוך היה לי דחף לצרוח, אז צרחתי ולא ידעתי למה. שנייה לאחר מכן, בזמן שעדיין צרחתי, לא הצלחתי להבין למה אני צורח בכלל, אבל מיד אחרי שהמחשבה הזאת עברה לי בראש הבנתי שיש לי סיבה טובה לצרוח. הכאב היה בלתי נסבל. זה באמת היה כאילו הוא תולש לי את העור. הרגשתי כל סנטימטר של תחבושת שירדה ממני. הוא שמר את הפנים לסוף.

"זה עוד מעט נגמר", הוא אמר, כאילו שזה מעודד אותי.

הפנים היו החלק הכי נורא. אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר את הכאב. כשזה נגמר לא יכולתי לנשום. הוא כנראה הבחין בזה כי מהר מאוד היתה צמודה לי לפנים מסיכת חמצן.

"תרגע. תנשום. זהו, זה נגמר. זה הכל מאחוריך עכשיו. תנשום", הוא אמר. החמצן היה קר ומרגיע והוא גרם לראש שלי להרגיש קל יותר. קצת אחרי זה נרגעתי והצלחתי לנשום בכוחות עצמי.

"בסדר", הוא אמר אז, "עכשיו בוא נעשה ניסוי ביחד. אני רוצה שבספירה לשלוש תפתח את העיניים, אוקיי?".

הנהנתי.

"מצויין", הוא אמר וספר עד שלוש. פתחתי את העיניים. החדר שנגלה לפני לא היה הגיוני. הוא היה גדול ומאוד כחול, ולא היו בו בכלל אנשים. לקח עוד רגע עד שהבנתי שזו היתה הזיה, שהמוח שלי סתם ניסה לעמוד בציפיות האומללות שלי ולספק איזשהי תמונה, לא הגיונית ככל שתהיה. מה שבאמת ראיתי היה כלום. פשוט שחור. נתקפתי פאניקה. התחלתי להתנשם עוד פעם בכבדות.

"כלום... לא רואה... כלום...", הצלחתי למלמל בין התנשפויות.

הרופא לא נשמע מודאג במיוחד, "זה בסדר. זה בטח יעבור כשההשפעה של התרופות והמורפיום תעבור. נמשיך לעקוב".

זה לא עבר. עברו מאז שלוש שנים.

להתקע על אי בודד

ממשיך עם השירים...

בקול שקט וסוער כמו הים

מופיעות המילים בראשי הסחרחר,

צועדות בגאווה בין אוזני,

כמחפשות מפלט.

שכח מהכל,

שכח מהעבר,

שכח מהעתיד.

שכח ממה שלעולם לא יהיה לך,

שכח ממה שאיבדת.

שכח מהתקוות,

שכח מהייאוש.

אתה כאן.

הרוח מזיזה את הענפים מעליך,

ידך טמונה עמוק בשיערה,

ועיניה עצומות על ברכיך.

מחר יהיה מחר,

אתמול היה אתמול,

תן לעכשיו להיות עכשיו.

עבור רגעים כאלה אתה חי.